עת המסיק הגיע - אהוד בן עזר

עת המסיק הגיע

אהוד בן עזר

הכנת זיתים ירוקים כתושים (דפוקים)

בטעם פתח-תקוואי, ארצישראלי וערבי מקורי

מוסקים את הזיתים בסתיו כשהם רוויי-שמן אך בטרם השחירו (או קונים בשוק זיתים ירוקים). זיתים קטנים עדיפים. עדיף לחכות קצת ולא בראשית עונת המסיק.

משרים את הזיתים בכלי גדול מלא מי-ברז כדי להפיג את מרירותם, ומחליפים את המים פעם ביממה במשך שלושה ימים.

לאחר שלושה ימים דופקים (שוברים) אחד-אחד את הזיתים בפטיש-עץ על קרש. אם רוצים לשמור את הזיתים לתקופה ממושכת יותר, אפשר לוותר על השבירה. אם רוצים להפיג יותר את טעם המרירות (לא מומלץ), אפשר לשבור את הזיתים תחילה, ואחר-כך להשרותם במי ברז רגילים ולהחליף מים כנ"ל במשך שלושה ימים. אם רוצים אותם במלוא מרירותם, אפשר לוותר על ימי ההשרייה ולשוברם מיד. (אם מתעצלים וגם רוצים להתחיל לאכול מהם רק לאחר כחצי שנה, אפשר לוותר על שבירתם אבל לא על ההשרייה וכל שאר השלבים).

ממיסים במים גרגירי מלח גס ומערבבים את התמיסה עד שביצה טרייה צפה בה.

מניחים את הזיתים בצנצנת גדולה או בפח, שכבה אחר שכבה. בין השכבות טומנים רבעי לימון טרי ופלפלים חריפים ירוקים או אדומים, טריים, ובסוף יוצקים עליהם את מי-המלח. אפשר גם לזרוק את הזיתים תוך כדי שבירתם לצנצנת שבה יש כבר מי-המלח, כדי שלא ישחירו. המידה הממוצעת לצנצנת גדולה היא רבעי לימון אחד, ושניים עד שלושה פלפלים חריפים. משאירים פתוח את הכלי ובו הזיתים, כשהמים מכסים עד למעלה. אם הכלי שקוף, כדאי להניח אותו במקום חשוך או לכסותו כדי שהזיתים לא ישחירו.

מי שאוהב מאוד זיתים מתחיל לאכול אותם כבר למחרת היום, בעודם ירוקים ומרירים. זה בעיניי זה הטעם האמיתי של ארץ-ישראל.

הצנצנת או הפח נותרים פתוחים שבוע עד שבועיים לערך. במשך הזמן נוצר למעלה קרום לבן דק שהופך לפטרייה די מגעילה, כמין עובש ירוק-אפור. המים מצהיבים מעט, וצבע הזיתים משתנה מירוק לחאקי.

לאחר כשבוע או יותר מסירים בזהירות את הפטרייה, כדי שלא להעכיר את מי-המלח השקופים, (אם חסרים מי-מלח, מוסיפים קצת), וסוגרים היטב את הכלי כדי שלא יהיה לזיתים מגע עם האוויר.

בימים הראשונים שלאחר הסגירה כדאי לפתוח את הכלי מדי פעם, בזהירות, ועדיין עולות בועות של התסיסה, כמי-סודה. מחכים שהן תימוגנה וסוגרים שוב.

לאחר שנסתיימה התסיסה, ובועות כבר אינן עולות לאחר הפתיחה, אפשר לצקת מעט שמן זית טרי למעלה. השמן מיטיב את טעמם של הזיתים ומונע מן השיכבה העליונה של הזיתים להשחיר ולהתקלקל.

יש בני-אדם שדומים לבני-אדם אבל אלה – שׂמים שׁיני שׁוּם בזיתים. ככה אפשר להבחין בין מי ששייך לארץ-ישראל, שהוא וַאטַאנִי, מקומי – לבין מי שאינו שייך לה. דודי אלכס היה אומר: "אני יכול לסלוח למי שדפק את בתי אבל לעולם לא אסלח למי שׁשׂם שׁוּם בזיתים הדפוקים!"

איפה טלנסקי? אנחנו לא יכולים בלי טלנסקי!

חדשות בן עזר

מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח

מיומנו של אהוד בן עזר

* * *

איפה טלנסקי? אנחנו לא יכולים בלי טלנסקי!

הוא דפק לנו את חגיגות ה-60 למדינת ישראל

ועכשיו אנחנו רוצים אותו כאן

כדי לעשות בו לינטש יהודי –

לגלגל אותו בדבש ולעטרו בְּפּוּך!

ארגון הגג של המאושפזים על הגג בבתי המשוגעים בישראל

ארגון הגג של שטופי המוח מהתעמולה התקשורתית להמלכת ביבי

ועד הפגנה מושב זקנים רחוב מונטיפיורי אם המושבות

שלום טורכיה אהוד בן עזר

שָלום טורקיה

שעון החול במישטר האיסלמו-"דמוקראטי" שלָך הולך ואוזל ובקרוב יחולל בך הצבא, כבעבר, הפיכה שילטונית ויכונן בך מישטר צבאי כדי להבטיח את ערכי החילוניות ואת המשך מורשתו החוקתית של מייסד טורקיה המודרנית כמאל אתא טורק והמשך היחסים האיתנים, הביטחוניים והאסטראטגיים שלך עם ישראל –

כי אם לא – אזיי את צועדת במהירות לקראת הפיכתך לאיראן שנייה, להפניית עורף לאירופה, לעוני, לרעב, לבערות, לשואה כלכלית ולהתגברות הטרור בתחומך, שעלול לגרור אותך לתוהו ובוהו איסלאמי.

ההמונים המשולהבים שלך, אלה המוסתים, היוצאים לרחובות, המביעים שינאה לישראל, ליהודים, והרואים בכמאל אתא טורק יהודי מכת הדנמה שהרעיל את נפש האומה התורכית האיסלאמית – הם-הם הקברנים שלך! כן, את עוד תתגעגעי לקשרים ההדוקים שהיו לך עם ישראל!

ובינתיים, אפשר כבר להגיד בקול רם, אפשר כבר לצעוק בחוצות ישראל – ללא צנזורה! – וכבר מבלי חשש של פגיעה באינטרסים של יחסינו איתך – שאת ביצעת את הג'נוסייד המודרני הראשון כאשר טבחת את הארמנים באסיה הקטנה, זוועה מתמשכת שעליה כתב הסופר היהודי-גרמני-וינאי פרנץ ורפל את ספרו הבלתי-נשכח "40 הימים של מוסה דאג".

כן, החל מאפריל 1915 את פתחת ברצח מיליון עד מיליון וחצי ארמנים, ובהגליית הנותרים, ואלמלא עמדו להגנת היישוב העברי בארץ-ישראל שגריר ארה"ב באיסטנבול הנרי מורגנטאו (האב), ומאחוריו עוצמתה של ארה"ב, שהיתה עדיין ניטראלית, ושתדלנות יהודיה – היה כארמנים הטבוחים גם גורלנו שלנו, היהודים בארץ-ישראל, וגם גורל משפחתי בפתח-תקווה, ואני לא הייתי נולד.

ואני מזכיר לָך, תורכיה, קטע עות'מני קטן מביקורו המפחיד של הגנרל ג'מאל פאשה בראשון לציון בשנת 1915, בתקופה שבה הוא שלט בגורלו של היישוב העברי בארץ-ישראל. (וזאת מתוך ספרי "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה", עם עובד ויד יצחק בן צבי, 1993). בן-דודי המבוגר ממני עמנואל אומר לי שעל מה שקורה איתם היום היה אברהם שפירא אומר: "אַ תֶּרְכּ אִיז אַ תֶּרְכּ!" –

בקבוקי היין והקוניאק ריקים-למחצה. הקצינים התורכים להוטים לשתות, ופחות מכך טועמים מהתבשילים, למרות שאלה הוכנו ממצרכי-מזון שנעשו נדירים בימי המלחמה. פה ושם מותר כפתור בבגד-השרד, בגלל השרב המעיק של טרם אביב. מחלונות ביתו של ראש ועד-המושבה, מבין ברושים ודקלים, נשקפים שמיים אפורים, מוזרים, ללא תכלת וענן, רק שמש חמסין עמומה, מוקפת אובך מואר.

"נרים עוד כוס," פוקד הגנרל, במצב-רוח מרומם, "לבריאות ולרפואה, על כך לא חל עלינו, המאמינים, איסור הנביא, ולניצחון בכל החזיתות על צבאות הכופרים האנגלים, הרוסים והצרפתים!"

התורכים שותים בדבקות, והמארחים כמו לצאת ידי חובה.

"כאשר ראיתי את תהלוכת ילדי בית-הספר, שנערכה לכבודי," ממשיך ג'מאל-פחה, "נזכרתי, איך באנאטוליה הילדים של הארמנים היו אומרים עלי: 'הנה הולך הרוצח של הארמנים'!" הוא צוחק.

מלוויו צוחקים אחריו, והמארחים, ובהם שפירא, אנוסים לחייך.

"בתחנה אחת באנטוליה חיכו לרכבת מאות ארמנים רעבים וחולים בטיפוס. שכבו על יד המסילה הראשית, ובצדדים. כאשר הגיעה הרכבת, נהג-הקטר ראה אותם אבל המשיך לנסוע ופצע רבים מהם בגלגליו. אחר-כך קפץ בתרועת ניצחון מהקטר, ניגש אלי, שיפשף את ידיו והודיע לי: 'מחצתי את החזירים הללו!' כך הוא אמר, 'חזירים...'!"

הגנרל צוחק, ושוב הכל צוחקים אחריו, אלה בהנאה ובצייתנות, ואלה כמי שכפאם שד.

"זקן אחד משלנו העמיד בשורה ילדות ארמניות יפהפיות, בנות שתים-עשרה, ארבע-עשרה. לא יותר מבוגרות מהבנות שלכם, וגם מפותחות כמוהן... הרכיב משקפיים כדי שיוכל לבדוק אותן טוב יותר, מישש אותן, ולבסוף בחר ילדה אחת, אולי בת שלוש-עשרה, קנה אותה תמורת שש מג'ידיות, וליקק את שפתיו. שש מג'ידיות..."

ושוב צוחק, ובצוחקים אחריו יש גוונים ובני-קול שונים, בייחוד מגזים חסן-ביי.

"רק אלוהים יודע מה יקרה לכל עם, לכל איזור בממלכתנו, שלא יהיה נאמן לשלטון העות'מני," ממשיך הגנרל.

הפעם איש אינו צוחק. מתחת למפת השולחן מקמץ שפירא אגרופיו עד כדי כאב, ועיניו משוטטות סביב. הוא משתדל לא לפגוש במבטו של הגנרל, כדי שלא להתפרץ.

"כאשר הייתי מושל כללי של בגדד, פקדתי על אחד הוואזירים שלי להשלים סלילת כביש תוך שבוע. הוא ניסה להוכיח לי שהדבר בלתי-אפשרי. אמרתי לו: 'חוסיין-ביי, אם אתה לא ממלא את הפקודה, אני תולה אותך!' – מאז קראו לי שם, התליין! – "

"יום אחד תליתי, בכיכר מול הסארייה, בית-הממשלה ביפו, פקיד מכס נוצרי," שמח חסן-ביי לתרום לשיחה מניסיונו. "היה שמן, ככה... והתליין חסר-ניסיון כי התלמד מקודם רק לשחוט כבשים. וככה, נקרע החבל בשעת התלייה. פקדתי להעלות את הפקיד פעם שנייה על העץ, וככה, שוב נקרע החבל בגלל שהיה הגוף שלו כזה כבד... הבוגד התחנן וביקש ממני רחמים. הוא הכחיש שמחלון המשרד שלו בבית-הגומרוק, בית-המכס שבנמל – אותת בממחטה לבנה לספינות הצרפתיות שהפגיזו את יפו. וככה, בידיים שלי, הייתי מוכרח ללמד את התליין איך לתלות את הכופר, בפעם השלישית, ועודדתי את המתנדבים למלחמת הקודש..." הוא מתפאר.

שתיקה כבדה מתפרשת סביב. ג'מאל-פחה נוכח שהמארחים לא מתלהבים כמוהו וכחסן-ביי מהחלפת חוויות על תליות, והוא צוחק: "מוטב שנשנה את הנושא, שמארחינו הנכבדים כנראה עוד לא בקיאים בו. גם אצלכם, בפתח-תקווה, יש בנות יפות?"

עיני חסן-ביי נוצצות למשמע הדברים. סבלנות שפירא פוקעת והוא מתכוון לקום ולענות לגנרל. חבריו עוצרים בו בחשאי.

"בנותינו יפות אבל הצרפתית שמדבר הגנרל יפה עוד יותר, כמו פריסאי אמיתי," מחמיאה לג'מאל-פחה אשת ראש-הוועד, לרמוז לו שהוא אמור להיות איש תרבותי, ולהסיר מדעתו מחשבות זימה. את הצרפתית המשובחת שבפיו שיכלל הגנרל בביקוריו התכופים בפריס, אשר על נפלאותיה החליף קודם-לכן רשמים עם בעלת-הבית, הדוברת צרפתית. הזכיר גם את הרקדנית המפורסמת איזדורה דנקן, שזכה לראותה מחוללת על הבמה.

"פריס..." עיני המצביא התורכי מצטעפות בערגה, כמעלה בזיכרונו את תענוגות העבר, אך מיד הוא מתעשת. "אני מצטער מאוד שהצרפתים לא שמעו לעצתי, והצטרפו למלחמה נגדנו!"

הוא שולף את שעונו, נועץ בו כמי ששעתו קצרה, קם, מיישר את מעילו בעל הכותפות המוזהבות, הקלועות דרגות גנרל, ומסכם את הביקור:

"אתמול נתתי מתנה גדולה לתושבי ראשון-לציון, היום אני רוצה להציע מתנה גדולה עוד יותר לאיכרי פתח-תקוה."

כל השומעים דרוכים מאוד.

"ראיתי את הפרדסים, את כרמי הגפנים והשקדים, התרשמתי מאוד מהחריצות שלכם והייתי נהנה מאוד אם תסכימו לבוא להתיישב בכפרי הארמנים הריקים באנאטוליה. הייתי משתדל לתת לכם קרקע ועזרה והקלות רבות לפתח את החקלאות – שם, לא בארץ-ישראל! לכך לא אסכים לעולם!"

בדממה הנופלת מעז רק שפירא, המצליח בקושי לכלוא כל אותו זמן את זעמו, לקום כדי להסביר לגנרל שאנשי פתח-תקוה לעולם לא יעזבו את מקומם –

[בד"כ אני נוהג בכתיב – תורכיה לתקופה שלפני אתא טורק, וטורקיה לאחריה ועד היום]

אהוד בן עזר

פשעי עזה

* * *

פִּשְׁעֵי עַזָּה

ו כֹּה אָמַר יְהוָה עַל-שְׁלֹשָׁה פִּשְׁעֵי עַזָּה וְעַל-אַרְבָּעָה לֹא אֲשִׁיבֶנּוּ עַל-הַגְלוֹתָם גָּלוּת שְׁלֵמָה לְהַסְגִּיר לֶאֱדוֹם. ז וְשִׁלַּחְתִּי אֵשׁ בְּחוֹמַת עַזָּה וְאָכְלָה אַרְמְנֹתֶיהָ. ח וְהִכְרַתִּי יוֹשֵׁב מֵאַשְׁדּוֹד וְתוֹמֵךְ שֵׁבֶט מֵאַשְׁקְלוֹן וַהֲשִׁיבוֹתִי יָדִי עַל-עֶקְרוֹן וְאָבְדוּ שְׁאֵרִית פְּלִשְׁתִּים אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה.

עמוס א ו-ח.

* * *

ומה מציעים כל אותם צדקנים, בעלי המוסר המזוייף ושנאת ישראל, המאשימים אותנו ב"פשעים נגד האנושות" וקוראים להפסקת אש מיידית בעקבות הפגזת בית הספר של אונר"א בג'בליה, ששימש גם בסיס לירי פצצות מרגמה של טרור פלסטיני? – הם מציעים להעניק ניצחון מוסרי ותעמולתי לחמאס, לשחק לידיו (כפי שהרוצחים האלה רצו מלכתחילה) ולעזאזל כל דרום ישראל – אזור שימשיך לחיות תחת איום הטרור הטילי החמאסי יום ולילה. ומדוע? כי דמם של יהודים לא נחשב. "העולם" עוזר למחריבי ישראל. "העולם" גם שתק בשואה ואולי לא איכפת לו אם מחרתיים תימחק ישראל בהתקפה גרעינית. הוא גם יאשים אותה בכך.

המזעזע במלחמה על עזה הוא ששישים שנה ויותר ממלחמת השחרור, שבקרבותיה ובקורבנותיה נוסדה מדינת ישראל – עדיין חיילים צעירים שלנו, חשופי חזה, חרף המיגון, צריכים להסתער על אוייב ערבי, מוסלמי, פלסטיני – בעל הריבוי הטבעי הגבוה ביותר בעולם וכושר ייצור מדהים של בשר תותחים ושל מתאבדים ושאהידים! – והניסיון המר אומר שגם בעוד שישים שנה מצבנו הביטחוני לא יהיה טוב יותר, כי המלחמה על קיומה של המדינה העברית האחת והיחידה שבעולם עדיין – נמשכת וגם תימשך. לא. הדעת לא סובלת את הקרבת חיינו הצעירים שנה אחר שנה. צריכה להימצא דרך שבה נוכל להשמיד את אויבינו באמצעים מתוחכמים – מבלי שהם יוכלו להשמיד אותנו! – וגם אם וכאשר תקום זעקה נוראה צבועה ומתחסדת נגדנו ברחבי העולם – אבל קודם כל, אנחנו רוצים לחיות

אהוד בן עזר

שומר נידח על כבוד הספרות העברית

זו שנפשה לא הושחתה במוסריות מזוייפת

נערות ליווי מכוני ליווי כרטיס ביקור

אהוד בן עזר

חדשות בן עזר מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח

לא רק ילדי הגנים ובתי הספר בתל אביב – גם אני אוסף מהמדרכות כרטיסי ביקור של נערות ליווי"הורים לילדים בגנים במרכז תל אביב מספרים: ילדינו החלו לאסוף כרטיסי ביקור של מכוני ליווי כאילו היו קלפים לחדבקה באלבום. "כל תל אביבי שנוהג להסתובב במרכז העיר מכיר את התופעה: מכוני ליווי מפיצים כרטיסי ביקור על שמשות המכוניות, במטרה למשוך לקוחות שאינם מגיעים לתחנה המרכזית. הפרסום על השמשות הפך נפוץ עם התרחבות תופעת מכוני הליווי בדירות מסתור במרכז העיר, וכרטיסי הביקור החלו באחרונה למלא את המדרכות."כעת מסתבר שכרטיסים רבים עשו את דרכם לילדים בגנים במרכז העיר, עד שאיסוף כרטיסי הביקור הפך לנחלתם של מיספר לא מבוטל של תלמידים. מסתבר שהילדים כבר מזהים חלק מהפרוצות שמופיעות על כרטיסי הביקור, וכמה כרטיסים הפכו ל'קלפים נדירים'."מתוך כתבתה של מירב שלמה, "תופעה חדשה בגני הילידים במרכז תל אביב: אוספים כרטיסי ביקור של זונות – כמו היו קלפים", "ידיעות תל אביב", 14.11.08. ובכן, לא רק ילדי הגנים ובתי הספר בתל אביב, גם אני אוסף מהמדרכות כרטיסי ביקור של נערות ליווי ומסג'יסטיות. קודם כל, וכי מה אאסוף? חרא של כלבים שלפעמים גם יש להם שלשול? אופניים שעומדים לדרוס אותי מהגב? בקבוקי פלסטיק ריקים קטנים? – לא! – אני הולך כשעיניי נעוצות במדרכה שלפניי, וזאת קודם כל מטעמי שלא לעלות על גושי החרא הנ"ל, ושנית כל, הכרטיסים האלה, המתגוללים בנדיבות רבה על המדרכות, הם כל כך צבעוניים, נחמדים ומפתים בשתי השפות, עברית ואנגלית, ולעיתים גם ברוסית! – לא ידעתי שיש לנו בעיר כל כך הרבה יפהפיות עובדות בתור נערות ליווי ומסג'יסטיות (למה תיכף לקרוא להן בשם המקראי הגס – זונות?) והן מוסרות לכל דיכפין ולכל מתכופפין את מספרי הטלפון שלהן! כנהוג, אגב, בהרבה ערים גדולות בעולם. כרטיסים כאלה אספתי גם בווארשה והכנסתי ליומן הביקור שלי "פולין ללא יהודים". "תאמֶר קימט א מענטש," כמו שאומרים באידיש.אילו הייתי אוסף את הכרטיסים לעצמי, היה לי ודאי כבר אוסף של מאות מהם, גם הרבה "החלפות" (במלעיל) ויכולתי לשבת שעות רבות עם ילדי הגן ובתי הספר ולהחליף עימם כרטיסים נדירים או יפהפיות מושכות במיוחד. אולי אפילו הייתי כותב ספר חדש לילדים שתחילתו בילד אסופי יפה תואר שמוצא כרטיס של נערת ליווי, מסג'יסטית יפה, ומוצא אצלה מקלט והיא מגדלת אותו, ובסוף מתברר שהיא אכן האם האמיתית שלו, שזנחה אותו מחוסר אמצעים אחרי לדתה אותו. הסיפור הזה יזיל הרבה דמעות ויאושש את דמותה של הזונה הטובה מול כל הנשים הצדקניות והפמיניסטיות המבקשות לאסור על ילדים לאסוף את כרטיסי הביקור היפים האלה.אבל אני לא משאיר את הכרטיסים ברשותי. אני נוהג לשלוח, באמצעות סוכן מקומי, את כל "דואר הזבל" שלי ועוד הרבה פרסומים שאני מוצא בעיר – לפרופ' צ'ארלס ברלין, הספרן הראשי של ספריית היודאיקה בהארווארד, בוסטון. פרופ' ברלין אוסף זה שנים כל פרסום עברי ויהודי בכל שפה שהיא ובכל מקום בעולם, ומקטלג אותו, למען החוקרים בדורות הבאים – ואת החומר הוא מאחסן במחסנים ענקיים העומדים לרשותו. הוא זה שחתם הסכם עם רשות השידור לסרוק ולהעתיק את כל הארכיון שלהם כדי להציל אותו מהתפוררות. הסכם שהעלה חמתם של כמה וכמה מטומטמים בישראל, שלא הבינו את שיטת עבודתו. אין הוא מעוניין דווקא באורגינלים. התוכן מעניין אותו ולא הפריט האספני, שלעיתים הוא יקר מאוד או בלתי נגיש או בלתי מכיר.בעיני רוחי אני רואה את צ'ארלס ידידי וחבר עוזריו יושבים ומרוקנים כל חבילה שמגיעה ממני, ולידיהם נושרים כרטיסי הביקור של נערות הליווי והמסג'יסטיות היפהפיות של תל אביב, שברחובות בוסטון דומני שאין כמותן – והם מקטלגים אותם וסורקים אותם באהבה רבה, וכשבא אורח הם יכולים להראות לו מצגת של עשרות רבות של מודעות על הצגות תיאטרון בישראל במשך עשרות שנים, או של כרטיסי הביקור של יפהפיות תל אביב, שהנשים הרעות קוראות להן זונות. ובתחתית כל דף של סריקה נרשם ודאי שמו של ה – אהוד בן עזר. ככה יש לי, כסופר, ביטוח נוסף לחיי נצח. לא ישכחו אותי.

אהוד בן עזר

קישור