שָלום טורקיה
שעון החול במישטר האיסלמו-"דמוקראטי" שלָך הולך ואוזל ובקרוב יחולל בך הצבא, כבעבר, הפיכה שילטונית ויכונן בך מישטר צבאי כדי להבטיח את ערכי החילוניות ואת המשך מורשתו החוקתית של מייסד טורקיה המודרנית כמאל אתא טורק והמשך היחסים האיתנים, הביטחוניים והאסטראטגיים שלך עם ישראל –
כי אם לא – אזיי את צועדת במהירות לקראת הפיכתך לאיראן שנייה, להפניית עורף לאירופה, לעוני, לרעב, לבערות, לשואה כלכלית ולהתגברות הטרור בתחומך, שעלול לגרור אותך לתוהו ובוהו איסלאמי.
ההמונים המשולהבים שלך, אלה המוסתים, היוצאים לרחובות, המביעים שינאה לישראל, ליהודים, והרואים בכמאל אתא טורק יהודי מכת הדנמה שהרעיל את נפש האומה התורכית האיסלאמית – הם-הם הקברנים שלך! כן, את עוד תתגעגעי לקשרים ההדוקים שהיו לך עם ישראל!
ובינתיים, אפשר כבר להגיד בקול רם, אפשר כבר לצעוק בחוצות ישראל – ללא צנזורה! – וכבר מבלי חשש של פגיעה באינטרסים של יחסינו איתך – שאת ביצעת את הג'נוסייד המודרני הראשון כאשר טבחת את הארמנים באסיה הקטנה, זוועה מתמשכת שעליה כתב הסופר היהודי-גרמני-וינאי פרנץ ורפל את ספרו הבלתי-נשכח "40 הימים של מוסה דאג".
כן, החל מאפריל 1915 את פתחת ברצח מיליון עד מיליון וחצי ארמנים, ובהגליית הנותרים, ואלמלא עמדו להגנת היישוב העברי בארץ-ישראל שגריר ארה"ב באיסטנבול הנרי מורגנטאו (האב), ומאחוריו עוצמתה של ארה"ב, שהיתה עדיין ניטראלית, ושתדלנות יהודיה – היה כארמנים הטבוחים גם גורלנו שלנו, היהודים בארץ-ישראל, וגם גורל משפחתי בפתח-תקווה, ואני לא הייתי נולד.
ואני מזכיר לָך, תורכיה, קטע עות'מני קטן מביקורו המפחיד של הגנרל ג'מאל פאשה בראשון לציון בשנת 1915, בתקופה שבה הוא שלט בגורלו של היישוב העברי בארץ-ישראל. (וזאת מתוך ספרי "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה", עם עובד ויד יצחק בן צבי, 1993). בן-דודי המבוגר ממני עמנואל אומר לי שעל מה שקורה איתם היום היה אברהם שפירא אומר: "אַ תֶּרְכּ אִיז אַ תֶּרְכּ!" –
בקבוקי היין והקוניאק ריקים-למחצה. הקצינים התורכים להוטים לשתות, ופחות מכך טועמים מהתבשילים, למרות שאלה הוכנו ממצרכי-מזון שנעשו נדירים בימי המלחמה. פה ושם מותר כפתור בבגד-השרד, בגלל השרב המעיק של טרם אביב. מחלונות ביתו של ראש ועד-המושבה, מבין ברושים ודקלים, נשקפים שמיים אפורים, מוזרים, ללא תכלת וענן, רק שמש חמסין עמומה, מוקפת אובך מואר.
"נרים עוד כוס," פוקד הגנרל, במצב-רוח מרומם, "לבריאות ולרפואה, על כך לא חל עלינו, המאמינים, איסור הנביא, ולניצחון בכל החזיתות על צבאות הכופרים האנגלים, הרוסים והצרפתים!"
התורכים שותים בדבקות, והמארחים כמו לצאת ידי חובה.
"כאשר ראיתי את תהלוכת ילדי בית-הספר, שנערכה לכבודי," ממשיך ג'מאל-פחה, "נזכרתי, איך באנאטוליה הילדים של הארמנים היו אומרים עלי: 'הנה הולך הרוצח של הארמנים'!" הוא צוחק.
מלוויו צוחקים אחריו, והמארחים, ובהם שפירא, אנוסים לחייך.
"בתחנה אחת באנטוליה חיכו לרכבת מאות ארמנים רעבים וחולים בטיפוס. שכבו על יד המסילה הראשית, ובצדדים. כאשר הגיעה הרכבת, נהג-הקטר ראה אותם אבל המשיך לנסוע ופצע רבים מהם בגלגליו. אחר-כך קפץ בתרועת ניצחון מהקטר, ניגש אלי, שיפשף את ידיו והודיע לי: 'מחצתי את החזירים הללו!' כך הוא אמר, 'חזירים...'!"
הגנרל צוחק, ושוב הכל צוחקים אחריו, אלה בהנאה ובצייתנות, ואלה כמי שכפאם שד.
"זקן אחד משלנו העמיד בשורה ילדות ארמניות יפהפיות, בנות שתים-עשרה, ארבע-עשרה. לא יותר מבוגרות מהבנות שלכם, וגם מפותחות כמוהן... הרכיב משקפיים כדי שיוכל לבדוק אותן טוב יותר, מישש אותן, ולבסוף בחר ילדה אחת, אולי בת שלוש-עשרה, קנה אותה תמורת שש מג'ידיות, וליקק את שפתיו. שש מג'ידיות..."
ושוב צוחק, ובצוחקים אחריו יש גוונים ובני-קול שונים, בייחוד מגזים חסן-ביי.
"רק אלוהים יודע מה יקרה לכל עם, לכל איזור בממלכתנו, שלא יהיה נאמן לשלטון העות'מני," ממשיך הגנרל.
הפעם איש אינו צוחק. מתחת למפת השולחן מקמץ שפירא אגרופיו עד כדי כאב, ועיניו משוטטות סביב. הוא משתדל לא לפגוש במבטו של הגנרל, כדי שלא להתפרץ.
"כאשר הייתי מושל כללי של בגדד, פקדתי על אחד הוואזירים שלי להשלים סלילת כביש תוך שבוע. הוא ניסה להוכיח לי שהדבר בלתי-אפשרי. אמרתי לו: 'חוסיין-ביי, אם אתה לא ממלא את הפקודה, אני תולה אותך!' – מאז קראו לי שם, התליין! – "
"יום אחד תליתי, בכיכר מול הסארייה, בית-הממשלה ביפו, פקיד מכס נוצרי," שמח חסן-ביי לתרום לשיחה מניסיונו. "היה שמן, ככה... והתליין חסר-ניסיון כי התלמד מקודם רק לשחוט כבשים. וככה, נקרע החבל בשעת התלייה. פקדתי להעלות את הפקיד פעם שנייה על העץ, וככה, שוב נקרע החבל בגלל שהיה הגוף שלו כזה כבד... הבוגד התחנן וביקש ממני רחמים. הוא הכחיש שמחלון המשרד שלו בבית-הגומרוק, בית-המכס שבנמל – אותת בממחטה לבנה לספינות הצרפתיות שהפגיזו את יפו. וככה, בידיים שלי, הייתי מוכרח ללמד את התליין איך לתלות את הכופר, בפעם השלישית, ועודדתי את המתנדבים למלחמת הקודש..." הוא מתפאר.
שתיקה כבדה מתפרשת סביב. ג'מאל-פחה נוכח שהמארחים לא מתלהבים כמוהו וכחסן-ביי מהחלפת חוויות על תליות, והוא צוחק: "מוטב שנשנה את הנושא, שמארחינו הנכבדים כנראה עוד לא בקיאים בו. גם אצלכם, בפתח-תקווה, יש בנות יפות?"
עיני חסן-ביי נוצצות למשמע הדברים. סבלנות שפירא פוקעת והוא מתכוון לקום ולענות לגנרל. חבריו עוצרים בו בחשאי.
"בנותינו יפות אבל הצרפתית שמדבר הגנרל יפה עוד יותר, כמו פריסאי אמיתי," מחמיאה לג'מאל-פחה אשת ראש-הוועד, לרמוז לו שהוא אמור להיות איש תרבותי, ולהסיר מדעתו מחשבות זימה. את הצרפתית המשובחת שבפיו שיכלל הגנרל בביקוריו התכופים בפריס, אשר על נפלאותיה החליף קודם-לכן רשמים עם בעלת-הבית, הדוברת צרפתית. הזכיר גם את הרקדנית המפורסמת איזדורה דנקן, שזכה לראותה מחוללת על הבמה.
"פריס..." עיני המצביא התורכי מצטעפות בערגה, כמעלה בזיכרונו את תענוגות העבר, אך מיד הוא מתעשת. "אני מצטער מאוד שהצרפתים לא שמעו לעצתי, והצטרפו למלחמה נגדנו!"
הוא שולף את שעונו, נועץ בו כמי ששעתו קצרה, קם, מיישר את מעילו בעל הכותפות המוזהבות, הקלועות דרגות גנרל, ומסכם את הביקור:
"אתמול נתתי מתנה גדולה לתושבי ראשון-לציון, היום אני רוצה להציע מתנה גדולה עוד יותר לאיכרי פתח-תקוה."
כל השומעים דרוכים מאוד.
"ראיתי את הפרדסים, את כרמי הגפנים והשקדים, התרשמתי מאוד מהחריצות שלכם והייתי נהנה מאוד אם תסכימו לבוא להתיישב בכפרי הארמנים הריקים באנאטוליה. הייתי משתדל לתת לכם קרקע ועזרה והקלות רבות לפתח את החקלאות – שם, לא בארץ-ישראל! לכך לא אסכים לעולם!"
בדממה הנופלת מעז רק שפירא, המצליח בקושי לכלוא כל אותו זמן את זעמו, לקום כדי להסביר לגנרל שאנשי פתח-תקוה לעולם לא יעזבו את מקומם –
[בד"כ אני נוהג בכתיב – תורכיה לתקופה שלפני אתא טורק, וטורקיה לאחריה ועד היום]
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה