בהמשך הדרך המקצועית שלו צילם גם למגזינים נחשבים כמו LIFE TIME , כשאת כל תהליך העבודה ביצע בעצמו, הפקה שלמה של איש אחד. תיאם פגישות, ארגון ההפקה הגעה לצילומים לבד לעיתים לימים שלמים, פיתח את החומרים בעצמו, התמודד עם הצנזורה ושלח את החומרים לניו יורק. .
רובינגר צילם עד היום כחצי מיליון תמונות המספרות את סיפורה המלא של ישראל.
רובינגר התלווה אל גדולי האומה וצילם פורטרטים לא מבוימים ורגישים ורבים מכנים אותו ההיסטוריון הוויזואלי של ישראל: "אני מצלם את מה שאני רואה.."..
הצילום המפורסם ביותר שלו הוא כנראה החיילים ליד הכותל ,בשנת 1967 עם כיבוש העיר העתיקה והכותל המערבי במלחמת ששת הימים.
את ארכיון התמונות שלו מכר ל"ידיעות אחרונות" בתנאי שהוא יעשה בהם שימוש כאוות נפשו. רובינגר רצה שהארכיון יהיה ארכיון חי.
צילום טוב הוא כזה שאין בו שום דבר מיותר, וכל פרט בו נחוץ. בצילום הצנחנים המפורסם שצילמתי אחרי הכניסה לעיר העתיקה יש חצי ראש מאחור ועוד קסדה בצד ימין, שהורסים בעיני את הפריים. מבחינת קומפוזיציה הוא בהחלט לא מושלם, ואני לא חושב שהוא הצילום הכי טוב שצילמתי, אבל הוא כבר קיבל חיים משלו והציבור הפך אותו לאייקון.
אין פוליטיקאי שלא אוהב להצטלם. עם בגין עבדתי וביליתי הכי הרבה זמן, והוא גם היה הקפדן מכולם. יש לי רק שני צילומים שלו בלי ז'קט. גם עם רבין היה מעניין, והוא מאוד אהב צילום. עם שמיר לא היה לי חיבור, ועם גולדה לא היה קל לעבוד. שרון העריך אותי מאוד, למרות שהוא ידע שבחיים לא אצביע בשבילו.
זכות הציבור לדעת היא לא אבסולוטית. אני מצלם את מה שהציבור חייב וזכאי לדעת, אבל אני לא חושב שתיעוד של ראש ממשלה שאוכל אטריות ואחת נופלת לו הצידה מהפה זה עיתונות. לתפוס את האובייקט שלך במצב אינטימי, שאין לציבור שום צורך לדעת עליו משהו, זה סתם חטטנות ופפראצי.
לפעמים צריך לחכות יום שלם בשביל דקה. ככה זה, צריך הרבה התמדה ומזל בשביל צילום טוב, ואתה אף פעם לא יודע מה יהיה מחר ואיפה תהיה. אני ישבתי יום אחד בתוך טנק בביירות ואכלתי שעועית מקופסת פח, ולמחרת כבר הייתי במחלקה ראשונה עם ראש הממשלה בדרך לוושינגטון.
כמי שאיבד את משפחתו בשואה בגיל 15, אני יודע שהכי חשוב בחיים זה מזל. לי היה: עובדה שהגעתי לאן שהגעתי למרות שיש אלפי צלמים יותר טובים ממני. לפעמים מספיק שתפנה שמאלה ולא ימינה, ותיקלע לסיטואציה שתשנה לך את החיים.
אדם צריך להיות חכם בזכות עצמו, ולא בגלל שהאויב שלו טיפש. לכן לא מספיק להאשים את הערבים במצב הפוליטי: צריך גם לקחת אחריות למעשים שלנו, ולא לתת לקיצוניים משני הצדדים לנצח.
