הציונות הרוחנית

הציונות התרבותית
אחד העם שאב את המערכת המוסרית של החברה היהודית מהנביאים, אותם גאוני מוסר בעלי הרגישות המיוחדת ל"מצב האנושי". שאיפתו היתה להקים לא פחות מחברה אידיאלית המבוססת על דברי הנביאים. לשיטתו, מטרתה היחידה של הציונות היא הקמת חברה הנוקטת צדק מוחלט ופועלת כמגדלור שיאותת לעולם. הוא לא ראה כל ערך בעוצמה פוליטית. הוא השקיף אל העבר, אל אותם הזמנים בהם ליהודים היתה עוצמה פוליטית וראה את השחיתות, את הכוחניות, את הסכסוכים הפנימיים ואת השנאה העיוורת שפשטה כמחלה בגוף הפוליטי של העם. לא לאלה היה זקוק העם.

רק שיקום הערכים בלבה של תרבות שנולדה מחדש יאפשר התמודדות עם תחלואי ההווה מהם סובל העם יהודי. אחד העם סבר שהתקווה ההרצלינית להביא את מרבית יהודי העולם למרכז היהודי החדש אינה ריאליסטית. המדינה תמשוך (ואף תהיה מסוגלת למשוך) רק את מיעוטם. הוא העדיף קבוצה קטנה שתתערה בחברה החדשה ותקדיש עצמה למשימת בניית תרבות יהודית על בסיס הרעיונות הנבואיים של צדק ויושר. ע"פ אמונתו, אותה חברה חדשה אשר תתבסס על אדמתה תוכל לשדר את המסר לקהילות היהודיות ברחבי העולם ובכך תחזק את יהדות הגולה. רעיון זה נראה לו מציאותי.

התפיסה הגורסת שעל חברה להיות מבוססת על צדק ויושר היתה גרסה חילונית של הרעיון הנבואי. המטרה היתה גן עדן עלי אדמות ללא מסגרת תיאולוגית של מחשבה משיחית מסורתית. שוב, כמו במקרה של הציונים הסוציאליסטים, מלאכת הקמתה של חברה משיחית תתבצע בידי היהודים עצמם או, ליתר דיוק, בידי קבוצה אליטיסטית קטנה מתוך העם היהודי. גם במקרה זה, היהודים יהיה המשיחים של עצמם.
מתוך כתבה: תולדות הציונות