תולדות הציונות
הציונים הסוציאליסטים
תנועת העבודה ראתה בחזונה יהודי חדש, שונה לחלוטין מהיהודי בגטו, הרמוס, הכפוף והחלש בעקבות שנות דור של גלות. היהודי החדש ידמה ליהודי מימי קדם: חזק, לא חלש; אמיץ, לא פחדן; אקטיבי, לא פסיבי; קשור לטבע, לא מתנכר לו. יתרה מזאת, היהודי החדש לא יהיה עבד להלכה, לרבנים וליהדות הרבנית. היהודי החדש יהיה אדם חופשי שיסמוך אך ורק על יכולתו וכוחותיו.
באמצעות כוחם ועבודתם, כך האמינו, יעבדו ויביאו את הגאולה. התפיסה היתה אוטופית, אלא שאוטופיה זו היתה תוצאה של מאמצי האנשים עצמם. הם פנו אל הגישה האקטיביסטית ברעיון המשיחי – התפיסה שלפיה הפעולות שינקטו היהודים יזרזו את ביאת המשיח – והפכו אותה לחילונית. הם האחראים ליצירת עולם טוב יותר עבור עצמם, עבור העם היהודי ואולי אפילו עבור העולם כולו. הם עצמם התגלמות המשיח.
גדול הוגי הדעות של תנועת העבודה, באותם ימים, היה ללא ספק א.ד. גורדון. הוא דחה את התווית ה"סוציאליסטית" מאחר שנדף ממנה ריחו של הסוציאליזם ה"מדעי" הקר של מרקס שסבר כי העולם נע בכיוון הסוציאליזם בשל העובדה שהקפיטליזם מחולל מתחים בין המעמדות. גורדון דחה רעיון זה אולם רעיונותיו שלו העמידו אותו במרכז מחנה העבודה הציוני. החברה החדשה, העולם החדש, יוכלו להיבנות רק מתוך מאמצי האנשים המרכיבים אותם. הוא ראה את הבסיס לחברה עתידית נפלאה במערכות היחסים ובאורחות החיים שיחוללו הפועלים אשר במאמציהם לבנות חברה נאותה יניחו את היסוד לצורת חיים חדשה. גורדון היה מורליסט. הוא ראה בכל אדם פוטנציאל לטוב. בשרות העם ובאמצעות עבודת האדמה יוגשם פוטנציאל זה. עצמתה של הארץ תשפיע על נפש האדם היהודי וכך תיווצר חברה מוסרית.
מתוך מאמר: תולדות הציונות
לפני שנה
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה