פנקס הניצולים, הסיפור של איתמר לוי
את הסיפור הזה אני מתחיל מסופו. לא יהיה בו סיום מפתיע, לא תהיה בו קריצה. את הספר שמצאתי לאסתר מרמת גן לפני כמה שנים, אני לא אמכור לעולם. עוד ועוד אספנים שלא הכירו אותו כלל, ביקשו לרכוש אותו ממני.עד שאסתר התקשרה לתוכנית הרדיו של ירון אנוש, בה אני משתתף, גם אני לא ידעתי על קיומו של הספר. מי היה מאמין שכבר בשנת 1945 נערכו רשימות של ניצולים, לפי ארצות מוצאם.
אסתר - המאזינה השנייה באותו שידור - הציגה את עצמה כ-'אסתר מרמת גן', וביקשה שאמצא לה ספר המכיל את שמות הניצולים ממחנות ההשמדה. "אני," היא אמרה, "מחפשת קרובי משפחה שנעלמו!". אמרתי לה שאני לא יודע על קיומו של ספר כזה, והצעתי לה לפנות למוסדות כמו 'יד ושם' ו-'בית התפוצות'. אסתר הסבירה כי היא אשה מבוגרת, וקשה לה להסתדר במוסדות ובספריות גדולות, בגלל המרחק הגדול שהיא צריכה ללכת. היא ביקשה, אם אני יכול, למצוא לה ספר כזה, כדי שתוכל לעיין בו בביתה.
הבטחתי לחפש.
ביום ששי אחד בשעות הצהרים, כמה שנים מאוחר יותר, פירקתי ספריה של אשה מבוגרת שנפטרה. נכדה הזמין אותי לביתה ברמת גן, ברחוב קטן היוצא משדרות ירושלים, לקחת את כל ספריה. כיוון שהיה עלי להספיק להגיע לביתי בצפון הארץ, עוד לפני שידור תוכניתו של ירון אנוש, העמסתי את ארגזי הספרים, אפילו מבלי לעבור על תוכנם, נפרדתי מהנכד ונסעתי לחנותי במושב צרופה.
כאשר הגעתי, הודעתי לקלוד, מפיקת התוכנית, כי לא אספיק להגיע לביתי, ואני אאלץ לדבר עם המאזינים מהטלפון של החנות. בזמן ההמתנה לתורי התחלתי למיין את הספרים שהבאתי, ולנקותם. כך עברתי ספר אחר ספר, עד שהרגשתי לפתע איך הדם אוזל מפני. התיישבתי ליד השולחן, והתחלתי לדפדף בהתרגשות בדפי הספר שאחזתי - 'פנקס הניצולים'!
ספר כזה בדיוק ביקשה ממני מאזינה לפני כמה שנים. על הכריכה הקדמית קראתי שזהו חלק א' מתוך 'רשימות יהודים שנשארו בחיים בארצות השונות של אירופה'. הספר, שיצא לאור בשנת 1945 [!], על ידי המדור לחיפוש קרובים של הסוכנות היהודית, הכיל 60,000 שמות של ניצולים, מחולקים לפי ארצות מוצאם.
צלצול הטלפון קטע בחדות את הרהורי. קלוד, המפיקה, הודיעה לי שאני מייד עולה לשידור.
אני עדיין זוכר את הרעד בקולי, כאשר התחלתי מונה את רשימת ה'מציאות'. בתחילת כל תוכנית, אני נוהג לספר על כמה מהספרים שמצאתי למאזינים במהלך השבוע. בראש הרשימה ציינתי כמובן את 'פנקס הניצולים' שמצאתי לפני כמה דקות. הסברתי לירון, מנחה התוכנית, ולמאזינים, כי כיוון שאיני יושב כרגע מול המחשב, איני יודע את שמה של המאזינה, ולא יכולתי להודיע לה על מציאת הספר. רק רציתי, אם במקרה היא מקשיבה לתוכנית, שתדע כי הספר אותו ביקשה לפני כארבע שנים - נמצא.
ידעתי בדיוק מה יקרה. תוך כמה דקות, המאזינה תתקשר בהתרגשות לרדיו ותשאיר לקלוד את הפרטים שלה. אפילו אם היא לא מאזינה לשידור, מישהו כבר ימסור לה הודעה. במקרה שהיא לא תצליח להגיע לאולפן בגלל העומס הרב על הקווים, היא תשאיר לי הודעה באחת מחנויותיי. ביום ראשון בבוקר, הספר כבר יהיה בדרך אליה.
אך דבר מכל אלה לא קרה.
ביום א', בשעות הבוקר המוקדמות, התקשרתי לאסתר - את שמה מצאתי במחשבי - לבשר לה על מציאת הספר שהיא כל כך רצתה. הטלפון בביתה, כך הבהירה לי ההודעה הקולית, היה מנותק.
בלבי כבר ידעתי.
התקשרתי לשירות המודיעין של בזק וביקשתי את מספרה של אסתר ר. מרמת גן. הטלפנית סיפקה לי שני מספרים. האחד - אותו כבר ניסיתי קודם לכן, והשני חיבר אותי למפעל המייצר לבני נשים! המרכזנית במפעל הסבירה לי בתוקף כי אין להם עובדת בשם אסתר ר. אני התעקשתי. סיפרתי לה כי אסתר היא אישה מבוגרת, לא מתקבל על הדעת שהיא אחת מהעובדות, אולי היא בעלת המפעל לשעבר, עובדה שהטלפון רשום על שמה. המרכזנית העבירה אותי למנהל. הוא התעניין לדעת מי אני, ומדוע אני מחפש את אסתר. הצגתי את עצמי בפניו. שמי איתמר לוי, ויש לי פינה בתוכנית רדיו, בה אני עוזר לאנשים למצוא ספרים אבודים. הוספתי, כי אני מחפש את אסתר כדי להודיע לה על ספר אותו ביקשה ממני לפני כמה שנים.
'הספר מאוד מאוד חשוב לה,' ציינתי באוזניו. 'אחרת לא הייתי מחפש אותה כל כך!'
'אסתר נפטרה לפני שנה,' בישר לי מנהל המפעל. 'אם אתה מעוניין, אני יכול לתת לך את מספר הטלפון של בנה...'
קישור לכתבה : איתמר לוי
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה