זקני השבט הישראלי, בוגרי ה- Sixties של האמנות המקומית, זוכרים אולי את השם יהודה בן-יהודה. הם זוכרים בהערכה אמן, שמאז שלהי שנות ה- 50 לא חדל להפתיע בחידושים הצורניים-חומריים ובכוח הביטוי של ציוריו, והם לא שכחו את ההלם שהותיר בישראל מיצב גופות הגומי שלו ב"סאלון הסתיו" של 1968. לאורך שנים ארוכות, תהו זקני השבט הנ"ל לאן נעלם הכוכב הגדול הזה שזרח בשמיה של האמנות האוונגרדית התל-אביבית. אפשר ששמעו על "התנחלותו" החלוצית ב"סוהו" הניו-יורקית; אפשר שקלטו שברי שמועות על עיסוקיו החוץ-אמנותיים החלוציים בבניית בתים בוודסטוק; אפשר שנודע להם על שובו לישראל בשנת 1995, השתקעותו בעין-הוד, עיוורונו הגובר ופטירתו ב- 2010. אך, מה אירע לציוריו? האם וכיצד התפתח מבחינה אמנותית מאז עזב את הארץ ב- 1968? על כל השאלות הללו ננסה לענות להלן, בעודנו מנסים לעקוב אחר מהלך יצירתי המסרב להמשכיות עקבית אחדותית, מהלך הנתון ביסודו לדינאמיקה וולקנית בלתי צפויה של כוחות תת-מודעים, יצירתיים והרסניים בה בעת. בנו של בן-יהודה, רפאל, מעיד עליו:
לכתבה: האמן יהודה בן יהודה
לפני שנה
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה