ילד מחרבן

יצחק קרונזון
מתוך "ילד מחרבן"
הקטע הקלאסי בתולדות הספרות העברית
שעכשיו מכללא זכה גם לברכתו של פרופ' דן מירון
לי יש כאבים ואני רץ מסביבם או סתם עומד ומצליב את הרגליים. פתאום אני מרגיש שהחרא הולך לצאת לי מהקיר של הבטן או מהאוזניים. השריר שסותם את החור מתחיל לקפוץ מעצמו, וכשהם נעמדים במאפייה הזאת אני רץ לכיוון המושבה הגרמנית [בחיפה]. אני נכנס לחדר מדרגות אחד ורואה מדרגות שיורדות למרתף. אני ממש קורע ממני את המכנסיים ומחרבן בשנייה האחרונה את העוגה הכי גדולה שיצאה מתחת של ילד בגילי, אולי אפילו מתחת של איש גדול.

פתאום אני שומע רעש. איש אחד שגר שם שמע אותי נכנס. אולי חשב שזה מסתנן. הוא עומד מעליי וצועק לתוך המרתף: "מי זה שם!" אז מה אני יכול לעשות? לאיפה שאני יברח? אז אני אומר: "ילד." אז הוא אומר: "מה אתה עושה שם, ילד?" אז מה שאני יגיד? אני אומר: "מחרבן." אז האיש הזה יורד אליי ומדליק שם אור. פתאום הוא רואה אותי יושב על יד העוגה הזאת. הוא נורא כועס, כי זה הבית שלו ופתאום בא מישהו ומחרבן. הוא תופס אותי באוזן ואומר לי: "תיקח את זה." אנו אומר: "איך?" אז הוא אומר: "איך? בידיים!" אז מה שאני יעשה? אני מרים בשתי ידיים את כל העוגה והוא סוחב אותי באוזן החוצה לרחוב. אני יוצא לרחוב בדיוק כשמגיעים לשם כל הבנים והבנות מהכיתה. הם נעמדים ורואים איש מחזיק אותי באוזן, ואני מחזיק בשתי ידיים עוגה גדולה ומסריחה של חרא טרי. הם לא יכולים להאמין מה קורה. הם אפילו לא צוחקים. רק רואים איך שהמשוגע הזה מחזיק לי באוזן ומכריח אותי לשים את החרא במגרש מעבר לרחוב ולכסות בהרבה חול. אז מה שאני יעשה? כיסיתי.

("כי מנגד תראה", עמ' 105).