דיויד רובינגר

דיויד רובינגר

בתחילת שנות שנות החמישים רובינגר החל לצלם באופן קבוע למערכת "העולם הזה".

בהמשך הדרך המקצועית שלו צילם גם למגזינים נחשבים כמו LIFE TIME , כשאת כל תהליך העבודה ביצע בעצמו, הפקה שלמה של איש אחד. תיאם פגישות, ארגון ההפקה הגעה לצילומים לבד לעיתים לימים שלמים, פיתח את החומרים בעצמו, התמודד עם הצנזורה ושלח את החומרים לניו יורק. .

רובינגר צילם עד היום כחצי מיליון תמונות המספרות את סיפורה המלא של ישראל.

רובינגר התלווה אל גדולי האומה וצילם פורטרטים לא מבוימים ורגישים ורבים מכנים אותו ההיסטוריון הוויזואלי של ישראל: "אני מצלם את מה שאני רואה.."..

הצילום המפורסם ביותר שלו הוא כנראה החיילים ליד הכותל ,בשנת 1967 עם כיבוש העיר העתיקה והכותל המערבי במלחמת ששת הימים.

את ארכיון התמונות שלו מכר ל"ידיעות אחרונות" בתנאי שהוא יעשה בהם שימוש כאוות נפשו. רובינגר רצה שהארכיון יהיה ארכיון חי.

צילום טוב הוא כזה שאין בו שום דבר מיותר, וכל פרט בו נחוץ. בצילום הצנחנים המפורסם שצילמתי אחרי הכניסה לעיר העתיקה יש חצי ראש מאחור ועוד קסדה בצד ימין, שהורסים בעיני את הפריים. מבחינת קומפוזיציה הוא בהחלט לא מושלם, ואני לא חושב שהוא הצילום הכי טוב שצילמתי, אבל הוא כבר קיבל חיים משלו והציבור הפך אותו לאייקון.

אין פוליטיקאי שלא אוהב להצטלם. עם בגין עבדתי וביליתי הכי הרבה זמן, והוא גם היה הקפדן מכולם. יש לי רק שני צילומים שלו בלי ז'קט. גם עם רבין היה מעניין, והוא מאוד אהב צילום. עם שמיר לא היה לי חיבור, ועם גולדה לא היה קל לעבוד. שרון העריך אותי מאוד, למרות שהוא ידע שבחיים לא אצביע בשבילו.

זכות הציבור לדעת היא לא אבסולוטית. אני מצלם את מה שהציבור חייב וזכאי לדעת, אבל אני לא חושב שתיעוד של ראש ממשלה שאוכל אטריות ואחת נופלת לו הצידה מהפה זה עיתונות. לתפוס את האובייקט שלך במצב אינטימי, שאין לציבור שום צורך לדעת עליו משהו, זה סתם חטטנות ופפראצי.

לפעמים צריך לחכות יום שלם בשביל דקה. ככה זה, צריך הרבה התמדה ומזל בשביל צילום טוב, ואתה אף פעם לא יודע מה יהיה מחר ואיפה תהיה. אני ישבתי יום אחד בתוך טנק בביירות ואכלתי שעועית מקופסת פח, ולמחרת כבר הייתי במחלקה ראשונה עם ראש הממשלה בדרך לוושינגטון.

כמי שאיבד את משפחתו בשואה בגיל 15, אני יודע שהכי חשוב בחיים זה מזל. לי היה: עובדה שהגעתי לאן שהגעתי למרות שיש אלפי צלמים יותר טובים ממני. לפעמים מספיק שתפנה שמאלה ולא ימינה, ותיקלע לסיטואציה שתשנה לך את החיים.

אדם צריך להיות חכם בזכות עצמו, ולא בגלל שהאויב שלו טיפש. לכן לא מספיק להאשים את הערבים במצב הפוליטי: צריך גם לקחת אחריות למעשים שלנו, ולא לתת לקיצוניים משני הצדדים לנצח.

ירושלים Jerusalem

הכרה במדינת ישראל

כתבים חתומים שבוע הספר אוניברסיטת חיפה

כתבים חתומים
פתיחת התערוכה כתבים חתומים
נחמה לבנדל נדב בלוך
באגף החדש אוניבסיטת חיפה

בשביס זינגר, רות ירדני כץ

יארמה וקיילה – וקצת על יצחק בשביס-זינגר

"אלוהים לא סיפק לנו אינטלקט וכוח פיזי די צורכנו, אך כשהדבר נוגע לרגשות ולתאוות, הוא היה נדיב מאוד."

ספרו של בשביס-זינגר, שהתפרסם לפני שנים רבות כסיפור בהמשכים בעיתון "פארווערטס", מספר לנו על חיי היהודים בווארשה של תחילת המאה הקודמת. קהילה גדולה שרובה ענייה ודתית שמקיימת מצוות, תפילות, ויש רבנים, שוחטים, בתי-כנסת וגם עיתון יידישאי. לקראת כל חג הם מתכוננים, וההכנות הן חלק מהאווירה שמחברת את כולם. התבשילים המיוחדים וההליכה לבית-הכנסת. בתוך הקהילה היהודית ישנו עולם תחתון, עבריינים וזונות. קיילה הזונה, שזוכרת היטב את ילדותה בבית אימא, מבקשת להתחבר אליהם, לחגוג בחגים השמחים ולשחוט תרנגולת ביום כיפור ולהתפלל בבית הכנסת יחד עם כולם כי היא שייכת אליהם. אבל היא זונה וכולם מכירים אותה ולה אין מקום בבית התפילה.

קיילה היא הזונה ויארמה גנב. סתם גנב, גנב קטן, בלי דימיון ובלי חזון. הוא גונב כדי לשרוד כי לעבוד זה לא עניין מכובד, אין שכר הולם.

אבל קיילה הזונה היא לא סתם זונה, יש לה חלומות, מאוויים, שאיפות, בלי השכלה ותרבות. היא מאחלת לעצמה לחיות עם גבר אחד שיעניק לה שקט ושלווה. היא מוכנה לעשות הכול כדי להשתחרר מעבודתה המבישה, אבל לא מצליחה.

יארמה הגנב הקטן מתאהב בה עד כלות והם נישאים. היא יוצאת ממעגל הזנות ומקדישה לו את כל-כולה, מנקה, מבשלת, מספקת את יצריו המיניים, והוא אותה, עד שמגיע מקס איש העולם הגדול והתחתון, שאין לו מעצורים איך לעשוק ואיך להרוויח כסף בלי בושה ובלי חמלה. כל הדרכים כשרות. אם מדובר בסחר נשים, סרסרות וקבלת ירושות שלא כחוק. מקס הצולע, בעל הקסם האישי והעשיר, יכול ומסוגל לכבוש כל אישה, אבל האמת היא שהוא נמשך לגברים. נטייתו לגברים היא גדולה יותר מאשר לנשים והוא מאוהב ביארמה אותו פגש בכלא ושם הם ניהלו מערכת יחסים הומוסקסואלית. את קיילה הכיר בבית זונות. מקס משכנע את יארמה, שקיילה תהיה של שניהם, ושלושתם יעשו הרבה כסף בניהול בתי-זונות וסחיטה. קיילה לא מקבלת את ההסכם, וברשות בעלה מקס אונס אותה באכזריות בדירתם הדלה.

קיילה בורחת ופוגשת בבן של רב ומתפתחת ביניהם תלות נוראית. הבחור הצעיר, שההורמונים שלו עובדים שעות נוספות, נסחף להתענג על גופה. היא מגלה בחור עדין, משכיל ומתחשב. הוא יודע על עברה והיא איננה מסתירה ממנו מה עבר עליה. היא מתמסרת לו כי מחפשת ישועה לגורלה והוא מספק את יצרו המיני. בנסיבות קשות הם מגיעים לאמריקה בלי כלום, ארץ שלא מקבלת אותם בחיבוק. החיים בזבל. אין עתיד וגם לא תקווה ואז מקס הגנגסטר ויארמה בעלה מאתרים אותה בניו-יורק. חיים ללא מוצא.

גם בשביס זינגר ברח מפולין לארצות הברית מדוכא ומיואש. בווראשה הוא התחבר בעזרת אחיו י.י. זינגר, הסופר המפורסם – למועדון סופרי היידיש ושם גילה את כוחות היצירה שבו, את התאווה לאהבה שהיתה כל-כך חסרה לו בילדותו ואת התאוה למין. נשים שיגעו אותו והוא השתגע מהן וניהל מערכות יחסים עם כמה נשים באותו זמן. חי חיי הוללות והפקרות ונטש את הדת. בית הוריו היה בית דתי מאוד. אביו היה רב ואימו אשה קודרת ודיכאונית שלא ידעה לאהוב ולהעניק. רחל שפירא היתה אהובתו וממנה יש לו בן מחוץ לנישואין שאותו הוא נטש. ההתפייסות עם הבן באה אחרי הרבה שנים.

כאשר הגיע לניו-יורק בשנת 1935 בלי חברים, בלי כסף ושפה, מצבו הנפשי היה ירוד. אחיו יהושע עזר לו בתחילת דרכו ושם פגש את אלמנתו של הפסל מוריס דיקאר שלא הצליחה להוציא אותו מדיכאונו. השינוי הגדול בחייו היה כאשר פגש את אלמה שאיתה התחתן, שבאה מרקע שונה משלו. היא נולדה בבית מתבולל, בעלת השכלה ממעמד בינוני-גבוה ודוברת אנגלית.

בעזרתה הוא חזר לכתוב וספרו "משפחת מושקאט" שיצא לאור בשנת 1944, זכה לפירסום רב. אבל בשביס זינגר לא נשאר נאמן לאלמה ועוזרות צעירות הסתובבו סביבו והוא ניהל רומן עם צעירה בת 21 בשם דבורה טלושקין, והוא בן 74. הוא טען שהוא איננו איש של אישה אחת, שאדם איננו יכול לשלוט על יצריו ו"כל רומן העשיר את חיי ויצירתי. לא, איני מצטער. רווק אני, רווק בנשמתי. אף אם אשא הרמון מלא נשים – אתנהג כרווק."

בשביס-זינגר כתב הרבה ספרים ואלה שקראתי כמו "העבד", "שושה", "הקוסם מלובלין", "שונאים סיפור אהבה" ו"משפחת מושקאט" – השאירו עלי רושם רב.

בשביס קיבל את פרס נובל בהיותו בגיל 74, הוא גם זכה להתקבל לאקדמיה האמריקאית לאומנויות, הסופר היחיד שלא כתב אנגלית. את כל ספריו כתב בשפת אימו, היידיש, והם תורגמו לאנגלית. בין המתרגמים היה גם סול בלו, שתירגם את סיפורו "גימפל תם" לאנגלית ב"פרטיזן רוויו". ספריו של בשביס תורגמו להרבה שפות וחלק מהם עובדו לתיאטרון, לקולנוע ולטלוויזיה.

ואסיים בעוד ציטוט שלו: "לפעמים נדמה לי שנמאסו על הכל-יכול דברי השבח והחנופה שאנו מרעיפים עליו."
רות ירדני כץ

תיקון ליל שבועות

When Shavuot arrived, Master Nathan invited the Wise Men of Gaza to spend the night studying Torah with him. About Midnight, Master Nathan went into a deep trance (Tardemah). He stood up, walked back and forth in the room, recited the entire tractate Ketubot by heart. He ordered another Hakham to sing a certain Hymn, then did the same to another. While this was going on, all the Wise Ones became aware of a pleasant aroma, wonderfully fragrant, like the smell of a field the Lord has blessed. They went looking in the surrounding homes and streets for the source of the aroma, but found nothing. All the while Master Nathan was dancing and jumping around the room. He removed one piece of clothing after another, until he was down to his undergarment. Then he made a great leap and fell flat upon the floor.

When the Wise Men saw this, they tried to go to his aide and assist him to his feet. But he was found as lifeless as a corpse. The honourable and wise Meir Rofe was present, and he felt his wrist the way physicians do and announced that he had no pulse. They laid a cloth over his face, as one does – and G_d protect us! – for the dead.

But for a short while later they heard a very low voice. They removed the cloth from his face and saw that a voice was emanating from his mouth, though his lips did not move. The voice stated: ‘Be careful of My son, My beloved, My messiah, Shabtai Tzvi’ and then continued: ‘Be careful of My son, My beloved, Nathan the Prophet’.

קישור: תיקון ליל שבועות

תיקון ליל שבועות גלריה לבנדל-בלוך עין הוד

גלריה לבנדל-בלוך מקבלים כל סוגי התיקונים
חג שמח

גברת סוראיה נזריאן בתערוכה כתבים חתומים-אוניברסיטת חיפה

הגברת סוראיה נזריאן בחברת האמנים נחמה לבנדל ונדב בלוך בתערוכתם כתבים חתומים באוניברסיטת חיפה.

סוראיה ויונס נזריאן, מראשי קהילת היהודים יוצאי איראן בלוס-אנג'לס שבארצות-הברית, תרמו שבעה מיליון דולר לאוניברסיטה, שתשקיע את התרומה בשיפוץ והרחבת הספריה ובהקמת אגף חדש. בני הזוג נזריאן הם מדמויות המפתח בקהילת היהודים יוצאי איראן בארצות-הברית. הם ידועים בפעולות ההתנדבות רבות השנים למען הקהילה במגוון תחומים כמו אומנות, בריאות ומוסדות להשכלה גבוהה בארצות-הברית ובישראל.