מרסל ינקו איצ'ה ממבוש
מאת: רעיה זומר-טל, אוצרת ראשית ומנהלת מוזיאון ינקו דאדא, אוצרת התערוכה
הקדמה
בפעם הראשונה שנכנסתי לביתם של איצ'ה ואביבה ממבוש נדהמתי למראה העבודות התלויות על קירות הבית. בחלל המבואה, בסלון רחב הידיים, בכניסה למטבח, במסדרון המוליך לשירותים היו תלויות עשרות עבודות של מרסל ינקו, מדהימות ביופיין. לא ידעתי אז שבחדרים הפנימיים, הפרטיים, ממשיכה התצוגה המוזיאלית. בעלי הבית שאירחו אותי סיפרו לי בלהט על מרסל ינקו ועל הקשר עמו שנמשך שלושים ושבע שנים. במרכז הסלון היה מוצג, בתוך ויטרינה, דגם המוזיאון שנפתח מספר שנים קודם לכן.
במלאת עשרים וחמש שנים למוזיאון נראה טבעי ונכון להקדיש את החגיגה המרכזית להצגת העבודות החשובות שבאוסף, ולספר את סיפור החברות שהולידה כפר אמנים ומוזיאון בטבורו.
הפקת התערוכה חייבה מחקר מקיף שכלל ראיונות עם האנשים שהכירו את מרסל ינקו ואת משפחת ממבוש: קליר יניב, משה זנבר, דדי ינקו, דני קרוון, דודו רוזנפלד, אדריכל משה זרחי, גדליה בן-צבי, אורה ופרופסור יוסף שאלתיאל, סלמאן אלקרא, ציפורה ברנר, אירם סמואל, שרגא כהן, נינה מוקדי, טובה והניה מגל, פרופ' גילה בלס, גברי בנאי, יוסי סלמון, שלמה שבא, כרמלה רובין, מאירה גרא, חיים חפר, רחל שביט, חנה יוניצ'מן, עמוס כרמלי, גילה גבעון, ברברה סובקביץ, צבי תדמור, ובני משפחתו של איצ'ה ממבוש: אחיו אריה ממבוש, אחיותיו חיה אדמוב וכרמלה ינוב, ואחייניתו עדי ינוב.
לא ניתן היה לבצע פרויקט מורכב זה ללא סיועם של רבים וטובים: חברי כפר האמנים עין הוד, אבנר אזולאי מקרן ריץ, על המחקר והראיונות שקדו: גלית בן-עמי-ג'רסי, שולי לינדר-ירקוני, יצחק ג'בר, אלינור עשת ורבקה ארזי.
תודה מיוחדת לגברי בנאי, למארק שפס, לדדי ינקו ולאורלי רוטר על התמיכה, הסיוע והעידוד.
הפגישה
מרסל ינקו נפגש לראשונה עם איצ'ה ואביבה ממבוש בסוף 1947 בסטודיה – האולפן לציור בהנהלת יחזקאל שטרייכמן ואביגדור סטימצקי שנוסד ב-1945 וננעל ב-1948, ושכן במרתף בית אביו של סטימצקי. ינקו לימד שם קומפוזיציה במשך ארבעה חודשים. הוא הגיע בעקבות דרישת התלמידים למורה מרדני יותר מ"העולם הגדול". ינקו הביא את רוח דאדא ואת הקונסטרוקטיוויזם לסטודיה, שבו נטו יותר לכיוון אסכולת פריז. אביבה ואיצ'ה למדו שם. איצ'ה נחשב להבטחה הגדולה של הסטודיה. ביצירתו שאף להגיע לעבודת הצבע של סוטין והגיע להישגים מרשימים ביותר. איצ'ה נחשב לחביבו של סטימצקי שהעריך וקירב אותו מאוד. בסטודיה היה איצ'ה מהפעילים ומהמארגנים. אף שרוב הפעילות התקיימה בשעות הערב, יזם פגישות גם בבקרים והיה מאוד מעורב.(1) בעת שנפגשו היה מרסל ינקו בן 52, ואיצ'ה ואביבה בסוף שנות העשרים לחייהם.
איצ'ה ממבוש נולד בסַטָנוב, אוקראינה ב-1920, ועלה לארץ בגיל שש. למד במגמת החרטות בבית הספר הטכני "מקס פיין", הצטרף ל"הגנה" בתור חרט, ועבד בתעשייה הצבאית. בשנים 1952-1949 שהה בפריז. אביבה נולדה בארה"ב ב-1919, עלתה ארצה ב-1928, שהתה בפריז בין 1951-1950, ב-1952 וב-1953 השתתפה יחד עם מרסל ינקו בתערוכה הרביעית והחמישית של "אופקים חדשים". באותן שנים נשמר הקשר בין משפחת ממבוש וינקו בעיקר בזכות אביבה. ב-1953 השתנתה התמונה כשאיצ'ה ואביבה הצטרפו לקריאתו של ינקו והתיישבו בעין הוד.
החזון
בראשית שנות החמישים הועסק ינקו במחלקת המחקר והסקר באגף התכנון של משרד ראש הממשלה. בתפקידו היה אחראי על איתור פארקים לאומיים ותכנונם. חלק ניכר מזמנו הקדיש לשיקום ושימור מבנים ערביים שננטשו במהלך מלחמת העצמאות. כששימש חבר ב"ועדת המונומנטים" – הוועדה המשותפת למספר משרדים ממשלתיים ברשות האדריכל אליעזר ברוצקוס, שמטרתה היתה לקבוע את גורלה של יפו העתיקה – יצא למאבקו הגדול להצלתה. זאת לאחר שהתקבלה כבר ההחלטה להרוס את כל מבני אזור הקאסבה של יפו, שנותרה ריקה מתושביה ובמצב פיזי רעוע מאד. ברוצקוס העיד כי ינקו היה בין המעטים שהכירו בירושה הארכיטקטונית וההיסטורית רבת הערך שנשארה ביפו, ונזעם כנגד "נציגי כוחות ההרס" שדגלו במחיקת האזור. ראוי להביא ציטוט מדברי ינקו מתוך ישיבת "הוועדה לשימור מבנים בעלי ערך היסטורי, ארכיטקטוני ודתי ביפו העתיקה", שהתקיימה ב-28 בדצמבר 1950: "העיר המודרנית תל-אביב אינה יפה, היא אף מכוערת. ואם יש פינה אחת יפה – אל נא תהרס".(2) דברים אלו, אף שנאמרו בסערת רגשות, מצביעים יותר מכול על השינוי שחל בינקו המודרניסט בהגיעו לארץ, ובהשפעה הרבה שהייתה לאדריכלות הים תיכונית עליו. כאמן שללא ספק היה אמור להיות מחובר לתל אביב המודרנית, העדיף על פניה את הפנינה ההיסטורית שביפו. ינקו לא רק פעל בוועדות השונות אלא הביא את הדבר לידיעת הציבור וגייס אמנים ואנשי רוח למחאה. הפתרון שהציע דיבר על הפיכת האזור לרובע אמנים. ואכן רובע האמנים קיים עד היום ביפו בזכות מאבקו של ינקו. לאחר מכן יצא ינקו "להגן" על העיר העתיקה בעכו, רמלה, בית שאן, צפת וטבריה, יחד עם הקמת "ועדה עליונה למקומות קדושים והיסטוריים ומונומנטים בישראל".
בראשית שנות החמישים הגיע ינקו לכפר ערבי בשיפולי הכרמל. ינקו התרשם מיופיו של המקום ומחשיבותו ההיסטורית והבטיח למצוא דרך לשקמו. משלא מצא משקיעים להקים במקום בית מלון או ליישב אותו בעולים חדשים, חזר לחזונו להקים בו כפר אמנים, בדומה למודל שניסה ביפו. הוא פרסם מודעות באגודת הציירים והפסלים בחיפה, תל-אביב וירושלים וקרא לאמנים לבוא ולהתיישב. הוא גיבש את הגרעין הראשון ויחד עמו נאחז במקום. המתיישבים שיקמו את ההריסות תוך שמירה על אופיו המקורי של הכפר באופן הבנייה באבן מקומית ובאופי השחזור שנשאר נאמן כולו למקור. בפרוטוקול ועדת הפיתוח של עין הוד מ-1960 נקבע: "כל תכנון ובניה בכפר ובסביבתו וכן כל עבודות פיתוח חייבות להעשות תוך דאגה מקסימלית לשמירת הדמות הפיזית של הכפר, בתוכו וכן בהופעתו בנוף הסובב. דמות פיזית זו הנה נכס תרבותי-אמנותי וכן נכס-נוף השייך לכלל העם בישראל, ויש לשמרו מפני כל השחתה וסילוף, כשמורה". המקום הפך עם השנים לדוגמה לגישת שימור כוללת המתייחסת למכלול המרחבי כולו, ולא רק למונומנט זה או אחר או למייצג יחידאי של תרבות. כיום כשהמושג "רב תחומיות" מקובל כל כך, גישת השימור של ינקו הקדימה בהרבה את תקופתה.(3)
ההתחלה
אביבה ממבוש סיפרה כיצד הגיעה לראשונה לעין הוד בטנדר שארגן ישעיהו הלל (בעל בית החרושת לצבעים שאותו גייס ינקו להקמת עין הוד). בטנדר היו אמנים, סופרים ונציגים מקול ישראל שנענו למודעות שפרסמה אגודת הציירים בישראל בכל סניפיה בארץ. הבחירה בעין הוד הייתה פשרה בינה לבין איצ'ה שרצה לגור בגליל כשחזר מפריז. איצ'ה אמר בריאיון מ-1960: "הרעיון נראה לי אז יותר מדי פנטסטי, ואודה כי לא האמנתי בהצלחתו... שהיתי שם רק משום שלא היה לי מה להפסיד. חזרתי ארצה בחוסר כול, שוכנעתי על ידי ינקו למרות שפקפקתי בסיכויים". אביבה נסעה בטנדר, ראתה את המקום והתאהבה בנוף. כל אחד היה אמור לשלם עבור החברות באגודה. הסכום היה נמוך ולמרות זאת היה זה סכום גבוה בשביל אמנים.(4) "שלושה שבועות אחרי העליה נעלמו יותר משני שליש התושבים. כמעט אף אחד לא נשאר כי ראו 'שהמציאה' היתה יקרה – אמנם קיבלו בית בלי כסף אבל מהחורבה עוד היה צריך לעשות בית וזה לא זול..."(5) בכתבה מ-1963 אמרה אביבה ממבוש: "שנה שלמה הלכנו עם קומקומים להביא מי שתיה מקיבוץ ניר-עציון הסמוך... מים לרחצה דלינו מתוך הבורות... קשה היתה ההתחלה... שגעון חולף אמרו כולם... [כ]שאני נזכרת בימים ההם... יש לי סיפוק גדול: בכוחות עצמנו חוללנו את האמונה בנו..."(6)
עד היום הכניסה הראשית מובילה בדרך יחידה היישר למרכז הכפר. זאת, כפי שמעידה בתו דדי, בהתאם לרצונו של ינקו שכל אחד הנכנס לכפר יחוש את שחש הוא עצמו בביקורו הראשון בכפר. היא מוסיפה ומספרת כיצד נהג אביה לעמוד במרכז הכפר ולהצביע: כאן תהיה גלריה וכאן מסעדה.(7) כדי להגשים את החלום היה ינקו זקוק לעזרה. הוא זכר את איצ'ה ממבוש מימי הסטודיה ככישרון גדול וכביצועיסט, ובחר בו כאדם שיסייע לו להגשים את חזונו. יוסי סלָמון, אחד המתיישבים הקבועים הראשונים בעין הוד תיאר בצורה קולעת את הסימביוזה בין ינקו לאיצ'ה: "ינקו ראשו בעננים ואיצ'ה רגליו על הקרקע"(8).ינקו עצמו אמר: "מצאנו עשרים 'משוגעים', היה לי מזל שמצאתי את איצ'ה ממבוש, שנעשה אחר כך מוכתר הכפר, הוא עזר מאוד (הוא גם ידע עברית). הוא הביא חלונות ודלתות מכפרים הרוסים, והקמנו את הכפר".(9)
בשנים הראשונות היו רוב התושבים מגיעים רק לסופי שבוע. שלושה תושבים נשארו במקום באופן קבוע. איצ'ה סיפר בריאיון מ-1986: "ב-1953 היתה כאן עזובה. לגור קבע במקום זה היה טרוף. רק שלושה משוגעים גרו כאן, ואני אחד מהם. בלילה נדלקו בכפר רק שלוש מנורות ואני הייתי סופר אותן שוב ושוב. רציתי שיבואו עוד אנשים לגור כאן. מי היה מוכן לבוא?"(10)
בנייה ופיתוח
יחד עם החזון וראשית הגשמתו נותרה המלחמה היומיומית על הקיום, ולינקו היה פתרון גם לכך. כאמון על הרוח הקונסטרוקטיוויסטית האמין ינקו שהאמן אמור להתפרנס מכישרונו, ליצור בסדנתו יצירות מוזיאליות, אך לא לנטוש את האומנויות ובמקביל ליצור קדרה מצוירת קטנה ולמכרה בסכום השווה לכל נפש. טיפוחה של האומנות לצד האמנות היו בנפשו של ינקו, המודל שניסה להנחיל הוא של "אמן ארטיזן" – אמן שהוא גם בעל מלאכה. הוא ביסס אותו בעין הוד מתוך רצון לשלב בין האמנות הגבוהה לזו השימושית וליצור בסופו של דבר אמנות ישראלית עממית. הדבר השפיע גם על איצ'ה שבעקבותיו ראה באומנות שדה פעולה חשוב יוקרתי ומעשי, ועל אביבה שהמשיכה כל חייה בציור לצד עבודת קדרות. בריאיון מ-2004 אמרה אביבה: "ינקו אמר: האמן עומד וידיו מושטות כמו קבצן כל חייו, אני רוצה שאמן יחיה מאמנותו, למדו להיות אומנים כדי להתפרנס וירוצו אחריכם"(11).
כדי לממש רעיון זה יזם ינקו החל מאמצע שנות החמישים הקמת מערך סדנאות בכפר. בפרוטוקול אספה בכפר מ-1956 דיווח ינקו: "הסדנאות נשלמות והולכות ועוד מעט הן תהיינה מוכנות להפעלת הסמינרים... טרם הגענו לכלל הגשמתן של תכניות אלה ובעיקר קשה הדבר משום המצב הקשה בו נתונה המדינה. יתכן ונצטרך לא לחכות להגשמת הבטחותיהם של מוסדות ולהתחיל בכוחות עצמנו בהפעלת הסמינרים".(12) בסרט שנעשה עליו ב-1977 אמר ינקו: "לפני הכל בנינו במקום סדנאות. ולא היה צייר או פסל שלא למדו מלאכת אומנות כלשהי: קרמיקה, מוזאיקה, אריגת שטיחים וכיו"ב. חלמתי לבנות בעין הוד התחלה של אמנות עממית בישראל".(13) בתמלול של הקלטה מ-1977, בתשובה לשאלה מה הקשר שלו לסדנאות ומה הוא עושה יחד עם ממבוש, ענה ינקו: "הקשר של אבא לילדים שלו. אני בניתי את הכפר הזה, אני יסדתי את הרעיונות של המקום... בינינו לבין עצמנו לישראל אין אמנות עממית וכשיסדתי את עין הוד חשבתי שזה יהיה אולי התחלה... אני חלמתי לראות התחלה של אמנות עממית בישראל". ינקו שאף להקנות לאמן מקצוע נוסף הקשור במלאכת מחשבת, שממנה תיווצר בסופו של דבר אמנות ישראלית מקורית ומקומית.(14) איצ'ה פעל להגשמת הרעיון ובמקביל לקח על עצמו את ניהול סדנת הקרמיקה. יחד עם פיתוח הסדנאות פעלו השניים גם על בניית מערך קורסים והשתלמויות מרוכזות בכפר. רחל שביט ששהתה חודשיים וחצי בקיץ 1958 בקורס בעין הוד סיפרה על האווירה המיוחדת על אף התנאים הקשים (לא היו מים זורמים וחשמל, הלינה היתה על מזרני קש והמשתתפים נדרשו לשלם בעבור ההשתלמות). לדבריה, "ינקו היה 'פנטזיונר', איצ'ה היה יד ימינו והמבצע".(15) מאוחר יותר, ב-1971, נפתח בכפר גם בית הספר לאמנויות, שינקו היה נשיאו ויוסף שאלתיאל מנהלו, ושהכוונה בייסודו הייתה להניח "יסודות ראשונים לאמנות ישראלית מקורית".(16)
במקביל לפיתוח הסדנאות יזם ינקו הקמת גלריה בכפר שבה יימכרו יצירות האמנים. הוא הביא לכאן את אירם ויוחנן סמואל, מבעלי גלריה "מקרא סטודיו" שבתל אביב, שבה הציג ינקו תערוכות יחיד ב-1951 וב-1953. אירם סמואל זוכרת מפגשים עם ינקו ומשפחת ממבוש. לדבריה ינקו פנה אליה ב-1956 בהצעה לעבור לעין הוד ולנהל בה את הגלריה המרכזית. ביחד בחרו את החלל שישמש למטרה זו. המקום פעל תחת פיקוחה של ועדה אמנותית שנבחרה באספת החברים.(17) בריאיון מ-1963 נכתב: "הגלריה המשותפת – ראש וראשון ל'ענפי המשק' – בה מוצגות ארבע-חמש תערוכות כלליות בשנה, המזינות את קופת ועד הכפר ב-25 אחוז מהכנסות המכירה של יצירות צייריו, פסליו, קדריו, תכשיטניו ואורגיו".(18)
ובריאיון מ-1967 אמר איצ'ה: "יש לעודד יוזמה חופשית ותחרות, לפתוח גלריה שניה, ולהפוך את הסדנאות ויתר המבנים הצבוריים לאתרי ביקורים, כדי שיוכל התייר לראות בעין הוד מה שלא ניתן לו לראות בגלריה בתל-אביב: את האמן בשעת יצירתו..". (19) בחוברת שהופקה על ידי הכפר ב-1963 נכתב: "הגלריה – ראשיתה מחסן עלוב, בחדר ללא רצפה; ואילו היום הריהי אחד האולמות הנאים ביותר בארצנו לתצוגת יצירות אמנות ואומנות. במרוצת השנים נוצק גג ב'חדר הקשתות' ומדור זה הוקדש לתצוגה של מוצרי מלאכה, שנוצרו בסדנאות המשותפות והפרטיות".
הקמת עין הוד הייתה אמנם חזון של ינקו אך הדגם של מושבות אמנים החיים יחד ומתפרנסים מאומנותם לא היה חדש. לפי מספר עדויות המודל שאליו שאף ינקו היה ואלוריס (Vallauris), המכונה גם "הכפר של מאה הכדרים" – עיירה השוכנת בדרום צרפת בעמק מוקף אורנים, בין כרמים, עצי זית וטרסות של לבנדר. מגגות בתי העיירה מיתמר עשן תנורי הקרמיקה. את עיקר פרסומה חייבת העיירה לנוכחותו של פיקאסו שהתגורר בה בשנים 1955-1947 (20). גם איצ'ה בריאיון מ-1986 אמר: "עין הוד זה לווין של מה שעשו האימפרסיוניסטים מדרום צרפת".(21) ובכתבה של א' דולב מ-1963 נכתב: "טול את מפת ההתישבות והפוך בה, כפר אחרי כפר, לא תמצא לו אח ודוגמה. מין כפר 'אורגינלי' כזה, שבמקום לול ומחלבה, רפת ופלחה – ענפי המשק השיתופיים המקיימים את החברים הם סדנאות הקרמיקה והפסיפס, הגלריה והליטוגרפיה: כפר בו מתפרנסים החברים מיצירה אמנותית וקופת הוועד ניזונה ממכירת אמנות..."(22) עיון בפרוטוקולים מעלה כי יישוב הכפר באמנים ובאומנים היה נושא חשוב על סדר היום. בפרוטוקול מ-1955 אמר איצ'ה: אני מציע להכניס להצעת תקציב יישוב כמה משפחות באופן דחוף. משפחות של אמנים או אומנים, זה דבר משקי..."(23)
ייתכן שבשביל מרסל ינקו הקמת עין הוד הייתה הגשמה של התפישה הלוקאלית שבה דגל. באופקים חדשים, שינקו היה בין מקימיה הבולטים, היתה קיימת התלבטות פנימית בין הגישה הלוקאלית והאוניברסלית. זריצקי משך לכיוון האוניברסלי. ינקו יחד עם אהרן כהנא ויוחנן סימון דגלו בסינתזה בין השתיים. עין הוד היה תשובתו של ינקו לגישה הלוקאלית. הוא בחר מקום עם אפיונים מאוד מזרחיים והקים בו מרכז של יצירה וחיים.(24)
חילוקי דעות
המאמצים לבניית מקום חדש היו מלווים כל העת בחילוקי דעות ובמריבות. הכפר נחלק למספר מחנות. ינקו ואיצ'ה היו במחנה האחד ומנגד משה מוקדי, מיכאל גרוס, ישעיהו הלל ועוד. על מה רבו? על הכול. עיון בפרוטוקולים ושיחות עם המייסדים מציגים תמונה של ויכוחים אין סופיים ומאבקי כוח. בחלק מהפרוטוקולים אף הוזכרה מורת רוחו של ינקו. לדוגמא בפרוטוקול ב-5.5.1955 נכתב לאחר דיון בנושא בנייה ציבורית: "(אלדובי מסתכל על יאנקו) (ינקו מתמרמר)".(25) במונוגרפיה על מוקדי נמצא: "מוקדי, כפי שעולה מהמסמכים שבעיזבונו היה חבר ועד שלא חסך בביקורתו על מדיניות הניהול של הכפר... הכפר נחלק לשני מחנות – המחנה בראשות ינקו שאליו חבר איצ'ה ממבוש דגל בעידוד היוזמה החופשית בכפר – בניית מלון, גלריה נוספת והפיכת הסדנאות לאתר ביקורים. מוקדי התנגד למגמה זו, צידד בשימור אופיו השקט של הכפר ופרטיות היצירה...הוא גם התנגד להשתתף בבזארים שאורגנו בכפר".(26) איצ'ה עצמו סיכם את הנושא בקצרה בריאיון מ-1986: "אני מוקף ב-100 מיליון ערבים וב-40 ציירים"(27). ינקו מצא דרך אחרת לפרוק את תסכולו, בישיבות הוועד הסוערות נהג לשרבט את דיוקנאות חברי הכפר שיצאו נגדו בדמות חיות. שרבוטים אלו הגיעו אל איצ'ה ואביבה שמסגרו ותלו אותם בחדר השינה שלהם. רק שנים רבות לאחר מכן גילו מהן הדמויות המקשטות את קירות חדר השינה…
פרויקטים משותפים ינקו-ממבוש
קליר יניב אמרה בריאיון עמה כי "כל רעיון של ינקו הגשמתו היתה תלויה באיצ'ה", אך מאחר ונוספו גורמים אחרים וחילוקי הדעות בכפר גברו, הגיעו ינקו, אביבה ואיצ'ה ממבוש למסקנה כי ייקל יותר לבנות במקביל לסדנאות הכפר מערך יצירה משותף. לקראת סוף שנות החמישים ובראשית שנות השישים הקימה משפחת ממבוש מרכז למלאכת מחשבת ואמנות בשם "מרגלית עין הוד", שראשיתו בחדר קטן שלאט לאט התרחב, ובו ייצרו בשלב הראשון עבודות קרמיקה, לאחר מכן גובלנים ולבסוף הדפסים. האדריכל משה זרחי, ידיד נעורים של איצ'ה שיצר קשרים גם עם ינקו, היה שותף לרעיון השילוב שבין אמנות ואומנות, ובאופן מעשי סייע בקבלת הזמנות לביצוע קירות קרמיים למבני ציבור.(28) התכנון היה של מרסל ינקו והביצוע של סדנת ממבוש. קירות קרמיים מרשימים נוצרו עבור בית החולים "זיו" בצפת, תחנת הכרמלית בחיפה, אוניברסיטת חיפה, אולפן "מסדה" בבאר שבע ועוד. ייחודן של העבודות היה שהן אינן רק קירות קרמיים דו ממדיים אלא תבליטים. ינקו לא עשה רק סקיצות או פיסול בתבנית אלא פיסל בחומר באתר ממש. סלמאן אלקרא שעבד בסדנה סיפר על דרך העבודה המשותפת: "הייתה כימיה בין שני האנשים. ינקו היה עושה סקיצה ומתעקש על צבע מסוים שהיה חשוב לו, ואיצ'ה היה מתרוצץ להשיג את הגוון". לאחר מכן נבנתה סדנת האריגה. גם כאן נארגו שטיחים על פי סקיצות של ינקו. הם הקפידו לעבוד על פי מתווים שנעשו במיוחד ולא על פי ציורים קיימים. סדנת ההדפס שנפתחה לאחר מכן הייתה ייחודית גם כן. ינקו צייר ישירות על האבן ואיצ'ה הדפיס את הליתוגרפיות.(29) במקביל ניסו ינקו וממבוש לשחזר טכניקות ישנות שבהם עבד ינקו בתקופת "דאדא" כמו למשל הדפסים על גבס על שק שנקראו על ידם "דאדאליטים". היה זה תהליך ניסיוני והם הקדישו שעות רבות כדי להגיע לתוצאה טובה. בריאיון עם הזוג ממבוש מ-1973 סיפרו על תהליך היצירה, כשכל העתק שהודפס נראה כאילו היה האורגינל עצמו. "אנו מדרבנים את דמיונו של האמן" סיפרה אביבה, "יחד אנו מתאמצים להגיע ליצירתם של דברים חדשים".(30) כמו כן יצרו תבליטי נייר בנסיון לשחזר את יצירתו של ינקו "לבן על לבן", ותבליטי אלומיניום (שתוכננו בסדנת ממבוש אך בוצעו בפועל על ידי קבלן חיצוני). במסגרת הניסיונות נוצרו פסלי קרמיקה גדולים העשויים חוליות ומחוברים יחד לכדי קונסטרוקציה מעניינת.(31)
המוזיאון
איצ'ה ואביבה ממבוש העריצו את ינקו. בריאיון מ-2004 אמרה אביבה: "לא כל אחד זוכה להיות כל כך הרבה שנים ליד אמן ענק כמו ינקו".(32) השניים פעלו במשך השנים לקדם את ינקו. יזמו הנפקת מדליות, היו מעורבים בהזמנת חוקר האמנות הנודע פרנסיס נאומן שראיין את ינקו לכתב העת Arts, ויותר מכל בהקמת מוזיאון ינקו-דאדא. רעיון המוזיאון התחיל להתגלגל עוד באמצע שנות השבעים. כפי שסיפר משה זנבר, ינקו העלה את הרעיון לתרום את ביתו ואוסף של עבודות ולהפכו למוזיאון. אלא שאיצ'ה חשב אחרת. בריאיון מ-1981 סיפר ינקו: "איצ'ה ממבוש הוא משוגע. הוא אמר לי 'אני אעשה לך מוזיאון גדול".(33) איצ'ה שכנע את ינקו לתרום את הקרקע הצמודה לביתו ויחד עם אביבה, חברים ומעריצים של ינקו יצאו לגייס את התקציב הנדרש. אבן הפינה הונחה ב-14 באוגוסט 1981. התכנון והבנייה נמשכו כשנתיים. בריאיון שנערך עם ינקו בסמוך לפתיחת המוזיאון נכתב: "משוגע כזה חי ומתגורר בעין הוד, קוראים לו איצ'ה ממבוש... אצלו בבית, בארוחות צהרים וערב שהכינה אביבה, אשתו, התבשל כל העניין"(34). המוזיאון נפתח ב-23 ביוני 1983, בנוכחות נשיא המדינה חיים הרצוג. מרסל ינקו נפטר עשרה חודשים מאוחר יותר ב-24 באפריל 1984.
עין-הוד ודאדא
המשפט האהוב על מרסל ינקו היה שעין הוד היא למעשה האקט הדאדאיסטי הגדול ביותר שעשה מימיו. בריאיון שנתן לחוקר האמנות פרנסיס מ' נאומן ב-1982, בתשובה לשאלה האם הקמת עין הוד היה קידום רעיונות הדאדא משיב ינקו: "כמובן, יש קשר ישיר, חלומי להקים כפר אמנים מגיע מההתנסות שלי בדאדא בציריך, ראיתי שם שקבוצת אמנים העובדים יחד יכולים להיות הצלחה גדולה וכאן בכפר חשבתי להקים קבוצה דומה של אמנים צעירים ליצור תנועה חדשה לישראל".(35) איצ'ה חיזק רעיון זה בריאיון למקומון כלבו: "הרעיון שלו היה להמשיך את הדאדאיזם בצורה של מעורבות חברתית... רצה שהאמנות תשתלב בבניה, במלאכת המחשבת. רצה שהכפר הזה יהיה חלק מהחברה. שיקבלו ויתנו".(36)
למה איצ'ה ממבוש הפסיק לצייר
אביבה ממבוש המשיכה לצייר לצד יצירת עבודות קרמיקה כל השנים עד מותה ב-2004. איצ'ה הפסיק לצייר זמן קצר לאחר שהגיע לעין הוד. נשאלת כמובן השאלה מדוע איצ'ה ממבוש, שהיה הבטחה כה גדולה, הפסיק לצייר? בריאיון ל"כלבו", סיפר איצ'ה כי עסק בציור עד 1955. לשאלה מדוע הפסיק ענה, "כי אני לא מספיק טיפש ולא מספיק חכם בשביל להמשיך".(37) גדעון עפרת טען שאיצ'ה הפסיק לצייר לאחר הביקור בפריז וההכרה שלא יוכל לצייר כמו המייסטרים הגדולים.(38), ואיצ'ה בהומור, בחוברת "פחד יצחק": "איני מתחרט שעזבתי את הציור, שהאנושות תתחרט". ועוד נאמר שם מפיו של איצ'ה: "יצאתי לפריז כמו כל צעיר פרובינציאלי והייתי בטוח שאני כובש אותה. ואז ראיתי את ולסקז ורמברנדט ואחרים והבנתי מה זה ציור – ועזבתי".(39) קליר יניב טוענת שהמפגש עם ינקו נתן לו את ההצדקה להפסיק לצייר. בכתבה מ-1973 סופר על איצ'ה שהיה צייר וזנח את המכחול לטובת גובלנים והדפסים ואינו מצטער: "אני מאמין באמנות אבל כמו שפעם היה לאדם זנב והוא איבד אותו, כך גם עם האמנות והפילוסופיה הטוענת שהארטיזנה היא הפילגש של האמנות. היום הפכה הארטיזנה, האומנות, לאמנות בפני עצמה... אני מרגיש כעוסק במלאכה טובה".(40) אבל את ההסבר המעניין ביותר מספקות אחותו ואחייניתו של איצ'ה, הטוענות שאיצ'ה, בעל אופי של מנהיג, הרגיש שכאמן לא היה יכול להנהיג. לא היה לו מה לחדש. הוא רצה לעשות שינוי בעולם ולא חשב שיוכל לעשות זאת בציור. דווקא הקמת עין הוד והקשר עם ינקו היו הדבר האמיתי שאותו חיפש.(41)
אוסף ממבוש
במשך שנות ההיכרות הרבות אספו אביבה ואיצ'ה יצירות רבות של מרסל ינקו – חלקן רכשו, חלקן קבלו מינקו בתמורה לביצוע עבודות וחלקן היו סקיצות לפרויקטים משותפים. בריאיון ב-2001 אמר איצ'ה: "אני לא אספן, בשבילי תמונה אינה רכוש, הקשר שלי לעבודות אינו בגלל ערכן הכספי, איני מעריך אותן כהשקעה, קניתי חפצים שאהבתי".(42) האוסף כולל עבודות נדירות: קבוצה מיוחדת של עבודות משנות העשרים והשלושים, עבודות ארוטיות שמעולם לא הוצגו והרבה סקיצות ושרבוטים. איצ'ה עצמו התלונן על ינקו בהקשר זה בדברים שאמר עליו אחרי מותו: "כשאמרתי לו למה אתה דורש ממני מחירים יותר גבוהים ממה שאתה מקבל מגלריה רוזנפלד? רוזנפלד צריך להתפרנס מזה ואתה לא. הוא אמר".(43)
התערוכה מתחלקת לשני חלקים. בחלקה האחד מוצגות עבודותיו של מרסל ינקו בסדר כרונולוגי ובחלוקה לתת-נושאים. חלקה השני עוסק בפרויקטים המשותפים של מרסל ינקו ומשפחת ממבוש. מוצגות עבודות קרמיקה, הדפסים ועבודות אריגה. במכלול יצירתו של ינקו נדחקות בדרך כלל האומנויות לפינה. דגש הושם בתערוכה הנוכחית על פן זה בשל החשיבות הרבה שהייתה לנושא בעיני ינקו ומשפחת ממבוש, ובשל העובדה שהיצירות צמחו מתוך ידידותם העמוקה.
רעיה זומר-טל
אוצרת התערוכה
אביב –קיץ 2008
הערות
גדעון עפרת, הסטודיה: דור הביניים, בית האמנים, תל אביב, 1989; קליר יניב בריאיון
שנערך בינואר 2008; צבי תדמור בריאיון ממאי 2008.
רועי פביאן,"מרסל ינקו כמתכנן אידאליסט והמאבק לשימור יפו העתיקה", בתוך:
מרסל ינקו – אמן בינתחומי, יצירתו התכנונית והאדריכלית, הוצאת מרכז
הבאוהאוס, תל אביב, 2005, עמ' 11.
רעיה זומר, ושולי לינדר ירקוני, "מרסל ינקו משמר ומודרניסט", בתוך: אתרים,
רבעון המועצה לשימור מבנים ואתרי התיישבות, גיליון מס' 14, 1999, עמ' 2;
צבי אפרת, הפרויקט הישראלי – בנייה ואדריכלות 1973-1948, הוצאת מוזיאון
תל אביב, 2004, עמ' 439-438. הציטוט מתוך פרוטוקול ועדת הפיתוח של עין
הוד מיום 14.6.60, שנמצא בארכיון נינה מוקדי.
עמוס כרמלי, "איצ'ה ממבוש – 'מוכתר' עין הוד", הארץ, 4.3.60; לדברי חיה אדמוב,
אחותו של איצ'ה, היא הלוותה לו את הסכום הנדרש להרשמה. הקבלות המקוריות
המוצגות בתערוכה נשארו בידיה. ריאיון במרץ 2008.
אביבה ממבוש ז"ל, בריאיון עם שולי לינדר ירקוני, 6.2.2003.
א' דולב, "אורחי סוף השבוע ותושבי הקבע", מעריב, 28.6.63.
דדי ינקו, ריאיון במרץ 2008.
יוסי סלמון, ריאיון במאי 2008.
רחל אנגל, שיחה עם מרסל ינקו, "דאדא לא מת!", מעריב, 7.4.1982.
סמי מיכאל, "האיצ'יות של איצ'ה", כלבו 955, 14.11.1986, עמ' 25
דברים שאמרה אביבה ממבוש בסרט עליה, שערך עופר שפירא, חודשים מעטים לפני מותה
ב-2004.
פרוטוקול האספה הכללית מ-14 בינואר 1956.
גילה בלס, אפקים חדשים, תל-אביב, 1980, עמ' 55.
מתוך תמלול של סרט מס' 12, מ-8.3.1977. נמצא בארכיון בית ציפר, תל אביב;
וכן מתוך ג' שרון, "שיחה עם מ' ינקו", משא, 31.12.53, עמ' 10.
רחל שביט, ריאיון בינואר 2008.
הציטוט מתוך חוברת שהופקה ע"י הכפר ב-1963 לרגל חגיגות העשור.
אירם סמואל ניהלה את הגלריה עד 1966. מתוך ריאיון עמה בפברואר 2008.
א' דולב, שם.
אלי אלעד, "חזון ומציאות בכפר האמנים", הארץ, 24.1.1967.
Roland Penrose, Picasso: His Life and Work, London , 1958, pp 324-325; נושא ההשראה מוואלוריס הוזכר בראיונות עם גדליה בן-צבי ושרגא כהן, פברואר 2008.
סמי מיכאל, שם.
א' דולב, שם.
מתוך פרוטוקול האספה הכללית, 5.5.56, (ישיבת אחה"צ), ארכיון בית יד גרטרוד קראוס, עין הוד.
גילה בלס, עמ' 13-12. כן הוזכר הנושא בריאיון עם רחל שביט.
מתוך פרוטוקול האספה הכללית, 5.5.56, ארכיון בית גרטרוד, עין הוד.
אירית הדר, "משה מוקדי החיים והיצירה", בתוך: משה מוקדי (עורכים: יונה פישר ואירית הדר), תל אביב, 1999, עמ’ 259.
סמי מיכאל, שם.
ריאיון עם אדריכל משה זרחי, מרץ 2008.
ריאיון עם סלמאן אלקרא, פברואר 2008.
בלה אלמוג, "סימפוניית הצבעים באחוזת האמנות", ידיעות אחרונות, המוסף זמנים מודרניים, 12.9.1973.
ינקו ואיצ'ה לא הצליחו להתגבר על אופן החיבור של חלקי הפסל השונים, והם נותרו בסדנתו של איצ'ה עד שנתגלו על ידי לפני כעשר שנים. מאז מוצב אחד הפסלים באופן קבוע בתצוגת הקבע במוזיאון.
ראה הערה 11.
תמר אבידר, "מי שבא בא", מעריב, 1981.
תמר אבידר, "מוזיאון של אדם אחד", מעריב סופשבוע, 17.6.1983, עמ' 47-46.
Francis M. Naumann, ”Janco/Dada: An Interview with Marcel Janco”,in Arts, Nov., 1982, pp 80-86
סמי מיכאל, שם.
סמי מיכאל, שם.
גדעון עפרת, שם.
"פחד יצחק", חוברת שהפיק שלמה שבא ב-1995 לכבוד יום הולדתו ה-75 של
איצ'ה ממבוש, עמ' 7.
בלה אלמוג, שם.
כרמלה ועדי יִנוב בריאיון, מרץ 2008.
בריאיון מ-2001 עם שיר מלר ימגוצ'י, במסגרת כתיבת עבודה סמינריונית על אספנות.
