מחשבה יוצרת מציאות חדשה

המאמינים היו בהתעוררות נסערת, ראו עולם חדש, ומה שלא הבינו או שלא הסתדר עם המסורת היהודית נתפרש אצלם כסודות הנשגבים מבינתם. האמונה למעלה מטעם ודעת הפכה לעיקר, והתחושה שהמחשבה יוצרת מציאות חדשה נשתרשה בלבותם.
קישור לכתבה: שגעון של גאולה
קישור: בעקבות שבתי צבי

הציונות הדתית

חזון הציונות הדתית
הציונות הדתית, שאותה נציג באמצעות הוגה הדעות הגדול, הרב אברהם יצחק קוק. הרב קוק הנו ללא ספק המעניין, המקורי והמעמיק בהוגי הדעות של הציונות. אמנם, נעשה עמו עוול אם נתאר אותו רק כהוגה דעות ציוני מאחר שהיה הרבה למעלה מזה אך, למרות זאת, נסתפק בתואר זה לצורך ענייננו. בשונה מאחד העם ומהציונים הסוציאליסטים היתה השקפת עולמו נטועה עמוק במערכת היחסים הנשגבת המבוססת על הברית שבין העם לקב"ה.

הרב קוק היה "משיחיסט" ובעל דעה ברורה מאוד באשר לגאולת העם היהודי בארץ ישראל, גאולה שסבר כי היא חלק מתוכנית אלוהית – לא רק עבור היהודים אלא עבור העולם כולו. הוא סבר כי לא תהיה גאולה לעם היהודי מבלי שתבוא גאולה לעולם כולו, ולהפך - גאולת העולם תלויה בגאולת היהודים. לרב קוק היה ברור כי גאולה כזאת תוכל להתרחש רק במסגרת מדינה יהודית. העם היהודי זקוק למדינה משלו. רק במדינתם יוכלו היהודים לשוב אל דרך החיים הנשגבת והלאומית שהקב"ה ציווה עליהם. תפארתו האמיתית של הקב"ה לא תוכל לבוא לידי ביטוי כשהיא מסוגרת בד' אמותיהם של ישיבות ובתי כנסת בגולה ומוגבלת לעולם הרוח. עליה להתרחב ולשרור בכל ממדי החיים הלאומיים.
מתוך כתבה : תולדות הציונות

ציונות, תנועת העבודה, התגלמות המשיח

תולדות הציונות
הציונים הסוציאליסטים
תנועת העבודה ראתה בחזונה יהודי חדש, שונה לחלוטין מהיהודי בגטו, הרמוס, הכפוף והחלש בעקבות שנות דור של גלות. היהודי החדש ידמה ליהודי מימי קדם: חזק, לא חלש; אמיץ, לא פחדן; אקטיבי, לא פסיבי; קשור לטבע, לא מתנכר לו. יתרה מזאת, היהודי החדש לא יהיה עבד להלכה, לרבנים וליהדות הרבנית. היהודי החדש יהיה אדם חופשי שיסמוך אך ורק על יכולתו וכוחותיו.

באמצעות כוחם ועבודתם, כך האמינו, יעבדו ויביאו את הגאולה. התפיסה היתה אוטופית, אלא שאוטופיה זו היתה תוצאה של מאמצי האנשים עצמם. הם פנו אל הגישה האקטיביסטית ברעיון המשיחי – התפיסה שלפיה הפעולות שינקטו היהודים יזרזו את ביאת המשיח – והפכו אותה לחילונית. הם האחראים ליצירת עולם טוב יותר עבור עצמם, עבור העם היהודי ואולי אפילו עבור העולם כולו. הם עצמם התגלמות המשיח.

גדול הוגי הדעות של תנועת העבודה, באותם ימים, היה ללא ספק א.ד. גורדון. הוא דחה את התווית ה"סוציאליסטית" מאחר שנדף ממנה ריחו של הסוציאליזם ה"מדעי" הקר של מרקס שסבר כי העולם נע בכיוון הסוציאליזם בשל העובדה שהקפיטליזם מחולל מתחים בין המעמדות. גורדון דחה רעיון זה אולם רעיונותיו שלו העמידו אותו במרכז מחנה העבודה הציוני. החברה החדשה, העולם החדש, יוכלו להיבנות רק מתוך מאמצי האנשים המרכיבים אותם. הוא ראה את הבסיס לחברה עתידית נפלאה במערכות היחסים ובאורחות החיים שיחוללו הפועלים אשר במאמציהם לבנות חברה נאותה יניחו את היסוד לצורת חיים חדשה. גורדון היה מורליסט. הוא ראה בכל אדם פוטנציאל לטוב. בשרות העם ובאמצעות עבודת האדמה יוגשם פוטנציאל זה. עצמתה של הארץ תשפיע על נפש האדם היהודי וכך תיווצר חברה מוסרית.
מתוך מאמר: תולדות הציונות

הרהורים על "ניבוב-פה" בוויכוח הפוליטי השוטף א' הראל פיש

אם במהלך דיון פוליטי ידבר דובר ישראלי על עיר הקודש או ארץ הקודש, יראו בו רומנטיקאי חסר תקנה, ואם יזדקק בתמימותו
לאזכורים תנ"כיים, או למושגים כמו גאולה, קיבוץ גלויות, או הארץ המובטחת, יזכה לשפע של מילות גידוף אשר הקלה שבהן תהיה "משיחיות שקר". וברגע שאמרת זאת, אמרת הכל. אתה כבר פטור מלהתייחס לפירוש המקראות. שאלת הגדרת הקשר בין דימויים ואזכורים תנ"כיים לבין המציאות של ימינו אינו פשוטה, כמובן; אבל אינך עוסק בהגדרות. אתה פשוט מסלק את כל העניין על ידי אמרת כנף כמו "משיחיות שקר" שכאילו אומרת הכל. המשתמשים בכינוי הזה מבקשים בדרך כלל לרמוז על ההזיות של שבתאי צבי, שהכריז את עצמו כמשיח ב־ 1654 )ואשר עליו כתב גרשם שלום מונוגרפיה גדולה(, ולהדביק את התו הזה על אלה שמוצאים משמעות דתית נבואית בשיבת הציון המודרנית, כולל שובנו ליהודה, לשומרון ולירושלים העתיקה. כמובן שרוב המשליכים סיסמא זו לתוך זירת הפולמוס הציבורי היום לא טרחו לקרוא את הספר של שלום על שבתאי צבי ולא את הספר הרעיון המשיחי ביהדות. שאילו היו קוראים, היו מגלים שלדעתו לא תיתכן יהדות של אמת בלי המניע המשיחי, וכי הציונות מהווה מרכיב לגיטימי ונחוץ של מניע זה, וכי אויבי הציונות, כך טוען שלום, המטיחים נגדה את הכינוי "משיחיות שקר", מוכיחים בזה רק את טיפשותם.

א' הראל פיש - הפרופסור אמריטוס לספרות אנגלית באוניברסיטת
בר אילן, חוקר הספרות הכללית ויחסי הגומלין בספרות בין התרבות
היהודית והלא יהודית
2008_4_harelfish(2).pdf

הציונות כאידאה פרופ' חנה יבלונקה

המרכיב העיקרי של הציונות כאידאה היא השינוי הדרמטי בתפישה של יכולתו של העם היהודי להיות אחראי לגורלו וליטול יוזמה ולהכריע כיצד יראו פניו וכיצד יראה עתידו, זאת ליבת הציונות.
פרופ' חנה יבלונקה - כתבה

שבתאי צבי הוא, כדברי ניטשה, "אנושי, אנושי מדי"

מול דמותו של ישוע הנוצרי, ואם נשים לרגע בצד את שאלת הצלחת הגאולה הראויה לדיון נפרד, אפשר להעמיד את שבתאי צבי כאחד המועמדים לדמות משיח בן דוד. ראשית, הוא איננו נהרג, אלא דווקא בוחר בחיים, ובמעמד בו היה יכול להיהפך לעוד אחד בשורה הארוכה של הרוגי מלכות, הוא מעדיף להתאסלם מאשר שייפרד ראשו מגופו. יתר על כן, ואולי חשוב אף יותר – שבתאי צבי הוא המשיח ה"שרוט". בין אם מקבלים את הניתוח הפסיכואנליטי של גרשום שלום בדבר היותו מאני-דיפרסי או את הניתוח הפסיכו-סקסואלי של אלי שי לגבי הפגיעות המיניות שסבל בצעירותו – אי אפשר להתעלם מהיותו אנושי עד מאוד. שבתאי צבי הוא, כדברי ניטשה, "אנושי, אנושי מדי". מחד זהו סוד כישלונו הבלתי נמנע, אך מנגד זהו דווקא סוד כוחו, כי היותו כה אנושי מאפשר למאמין לבצע באמצעותו "גאולה של הזדהות". שבתאי צבי איננו נגאל מהקיום ברמת הגוף והנפש, והמאמין יכול למצוא נחמה לא בהתעלות מעל קיומו הנפשי, אלא דווקא בתוך נפשו של המשיח, בבחינת – בנפשך אמצא מרפא.

הגאולה בתוך הנפש מהווה קריאת תיגר על תפיסות רבות שרואות את הגאולה כשחרור של האגו והתעלות מעל האני. התורה השבתאית היא תורה רוחנית מורכבת, והיא נתונה לפרשנויות רבות. טענתי היא כי ביסודה, השבתאות היא תפיסה בעלת מאפיינים המתנגדים להתעלות ולגאולה מחוץ לחיים ולעולם. בעניין זה אני נסמך על טענתו של ליבס, הרואה בשבתאות תורה של גנוזיס-הפוך. לפי תפיסה זו, הכוח המתעלה מעל הגוף והנפש, אותו כוח שיוצא מהעולם ומטייל בעולמות עליונים, הוא בעצם כוח שלילי. אם כך, הנכונות להשתחרר מהניסיון לגאולה דרך העליונים היא-היא הגאולה עצמה, המתרחשת תמיד בתחתונים. ברמה של הנפש פירושו של דבר שהגאולה איננה פריה של התעלות מעל הנפש אלא של השלמה וקבלה גמורה של חסרונותיה ופגמיה. לכן, ובאופן פרדוקסלי, ככל שנפשו של האדם אפופה יותר בקשיים ובמצוקות, כך הוא מתאים יותר להיות המשיח הגואל. גדולתו של שבתאי צבי במובן זה הייתה יכולתו להכיל בתוכו את כל פגעי הנפש ולא להתפתות לגאולה טרנסצנדנטית, אלא לגאולה בתוך הגוף והנפש, כאן באדמה.
קישור: כתבה

"מתי תבוא הגאולה?" עקבתא דמשיחא

רק לאחר פטירתו גילו בני משפחתו של הרב מרדכי אליהו כי הוא היה חבר בבית דין של מקובלים שהתכנס כמעט מדי שנה כדי לקבוע: "הגיע זמן הגאולה". ראש ההרכב ביקש שהרב ייקבר עם פסקי הדין, "כדי להראות את הנימוקים לבית דין של מעלה"
"מתי תבוא הגאולה?"
"זהו סיפור שהנוגעים בדבר ביקשו לא לגלותו, אך כעת, כשלצערנו, מו"ר (מורנו ורבנו - ק.נ) הרב זצ"ל עלה לישיבה של מעלה, כבר יש לנו רשות לספרו.
"לפני שנים רבות, כינס חכם ישועה בן שושן שליט"א מספר מקובלים גדולים, ויחד הם הקימו בית דין. בבית דין זה הם דנו בענייני גאולה, ולאחר דין ודברים, וסנגוריא גדולה על עם ישראל, פסקו כי עם ישראל כבר ראוי לקבל משיח צדקנו.
"מו"ר הרב מרדכי אליהו זצ"ל, כיהן כדיין באותו בית דין של אהבת ישראל, שהרי מי מתאים יותר ממנו ללמד סנגוריא כזו על עם ישראל? בית דין זה התכנס כמעט מדי שנה בשנה וערך דיונים רציניים, והיה פוסק שוב ושוב כי עם ישראל אכן מוכן לגאולה.
"בליל ההלוויה של מו"ר הרב זצ"ל, מספר שעות לאחר היוודע הבשורה המרה, ניגש חכם ישועה בן שושן שליט"א אל בני
משפחת אליהו וסיפר להם את הסיפור. בפיו הייתה בקשה אחת: שהרב ייטמן עם אותו גזר הדין שפסק בית דינו. בני המשפחה הסכימו לכך, ומי שהסתכל היטב בהלוויה מבעד לדמעות יכול היה להבחין שבתוך התכריכים מבצבץ לו קלסר גדוש דפים. היה זה אותו קלסר שבו תייקו הדיינים הצדידים את דיוניהם ופסיקתם שהגאולה צריכה להגיע.
"'תיקח את זה איתך, ותראה לבית דין של מעלה את הנימוקים שלנו כאן למטה', ביקש חכם ישועה ממו"ר הרב, 'תאמר להם שעם ישראל, שעבר את כל גזירות השמד של הגויים ועדיין נשאר יהודי כבר ראוי! תאמר להם שהגיע זמן הגאולה".
קישור: "מתי תבוא הגאולה?"

תשעה באב בימינו – פרופ' ישעיהו ליבוביץ

תשעה באב בימינו – פרופ' ישעיהו ליבוביץ

התמורה הגדולה שבתולדות ישראל, חידוש עצמאותנו וניצחוננו במלחמת שחרורנו, מן ההכרח שרישומיה יוכרו בתכנם של כל הימים והמועדים שבלוח ישראל שמשמעותם היא זיכרון העבר או מאורעות העבר. אך ביותר מתבטאת התמורה בימי בין-המצרים ובהרגשתנו לגבי תשעה-באב. מה שהיה ביטוי למציאות חיה, להרגשת ההווה, לתחושת מציאותה של האומה בגלותה, היה לנו ליום-זיכרון לעברה של האומה. אמנם, עבר זה בהוד מוראיו וזוועותיו של 60 דור ובשיא אימתו בדורנו-אנו, דור-השואה – זכרו לא ייסוף מעם ישראל, וביטוי יינתן לו שנה אחר שנה עד סוף כל הדורות. אם כל האומות קובעות יום בשנה ליום אבל וזיכרון לחללי מלחמותיהם, לנופלים למען מולדתם – כמה ימי אבל יספיקו לנו לזכר ייסוריו ועינוייו של עם ישראל ומיליוני קדושיו אשר מתו על קידוש השם ועל נצח ישראל? לעולם לא תוכל הגלות להעלם מתודעתו של עם ישראל כמאורע הגורלי של דרכו בהיסטוריה. ואעפ"כ – עיקרו של תשעה-באב כלה ואיננו: "ישראל לחרפה בגויים", "גלה כבוד מישראל" – דבר זה בטל, ועמו בטל עיקר טעמן של הקינות. עוד נמצאים יהודים במצור ובמצוק, בגלות מרה ואכזרית בכמה ממדינות העולם, כשהדרך לארץ-ישראל חסומה בפניהם ; עוד חלק גדול של הארץ, ובכללו עיר דוד ומקום המקדש, בידי זרים – אך הדרך לארץ-ישראל נפתחה לפני העם היהודי, ועם זה זכה לקוממיות ולגאולה אשר לכמותן לא זכה בימי שובו מגלותו הראשונה.

והנה כבר בגאולה ההיא – "גאולה" בצורת עבדות למלכי פרס ומדי, קיום לאומי עלוב בחסדם ובצלם של זרים, הנתון לסיכון מתמיד מצד מכתבי הלשנה של סנבלט החורוני וטוביה העמוני וגשמו הערבי – נמצאו אנשים אשר שאלו את הנביא: "האבכה בחודש החמישי הנָזר כאשר עשיתי זה כמה שנים?" (זכריה ז'-ח'). הנביא יעד את ביטול "צום החמישי" (ט' באב) ושאר הצומות שלזכר החורבן והפיכתם לששון ולשמחה. אנו מה נענה אחריו? האין המציאות החדשה מחייבת גם אותנו לשינוי האופי של נוהג היום?

מפי דוברים חרדיים נשמעה הטענה, שתפיסה זו יש בה משום "כפירה בנצחיות של בית-המקדש", שהרי תשעה-באב אינו מעיקרו ובעיקרו אלא יום האבל על חורבן בית-המקדש. הטוענים שמים את הדגש על היסוד הפורמאלי של יום האבל בלאומי-דתי ומתעלמים ממשמעותו המציאותית-ההיסטורית בהווי ובתודעה של עם-ישראל ושל אדם מישראל במשך אלפי שנים. הביטוי הקלאסי לתחושת תשעה-באב, הביטוי שהוא לבדו יונק מסמכות כתבי-הקודש, הוא מגילת איכה, שקריאתה היא הטקסט המרכזי של היום הזה. והנה מגילת איכה אינה מתייחסת כלל לחורבן בית-המקדש ; בכל קנ"ד פסוקיה יש אולי פסוק אחד הניתן להתפרש כרמז על חורבן בית-המקדש ("על הר ציון שחרב"). מהותה ועיקרה של מגילת-איכה היא הזעקה המרה על זוועות מצור ירושלים וכיבושה בידי זרים, על נפילת המלך בשבי, על תרועת ניצחון האויב וגאוותו, על השפלות והענות של העם בגולה ובשבי, אולי גם על סבלו של היחיד המשתייך לעם הגולה והמושפל (אם נפרש את פרק ג' כלפי "אני" אינדיווידואלי ולא כלפי "אני" קולקטיבי). תמציתה של איכה – "הביטה וראה את חרפתנו", השפלת כבוד ישראל, שהיא גם השפלת השם הגדול והנכבד הנקרא עליו. אם מקומה של מגילת-איכה בתשעה-באב הוא כמקומה של מגילת אסתר בפורים – איך ייתכן להגיד שתשעה-באב הוא סמל חורבן בית-המקדש דווקא ולא סמל חורבן עם-ישראל?

במשך עשרות דורות אחרי החורבן, עד ל-1200 שנה ויותר לאחריו, הוסיפו עם-ישראל ודובריו כהנה וכהנה על מגילת-איכה כקינות לתשעה- באב, עד שנסתתמו מעיינות היצירה הדתית. הקינות ברובן אינן מסתפקות בהעלאת זכר חורבן בית-המקדש, אלא דנות בעיקר בהווה של יוצרי הקינות, בזוועה ובאימה ובחרפת הגלות. 10 הרוגי מלכות, גזרות תתנ"ו וקידוש-השם של קהילות אשפירא, מגנצא וורמיזה (1000 שנה אחרי החורבן), שריפת התורה בפריס (כ-1200 שנה אחרי החורבן) – תופסים לא פחות מקום מאשר מאורע חורבן-הבית עצמו. הקינות נוסח-אשכנז הן מגילה של קהילות-הקודש של מחוזות הריינוס ופרנקויה שנהרגו ונשרפו ונטבחו ונחנקו, עד לגזירת המוות השחור במאה ה-14 ; הקינות נוסח-ספרד – מגילה של קהילות קסטיליה וארגון וצפון- אפריקה אשר עליהן עברה כוס הגלות וההשמדות. משפסקה היצירה הדתית הפיוטית העצמאית לא זכו גרוש ספרד, גזרת ת"ח, גזרת פטלורה וגזרת היטלר להזכר בספר קינות תשעה-באב [ * קינה נוגעת-ללב על השואה חיבר י.ל. ביאלר, מניצולי השואה, בווארשה תש"ח], אולם עד ימינו אנו, כשהיה יהודי נאמן חולץ נעליו ויושב על הקרקע ומתאבל בתשעה-באב – נתכוון לעצמו ולעמו ולשפלותם וענותם ממש. לפיכך היה תשעה-באב ביטוי חי לתחושתו של אדם מישראל במציאותו ממש, ולא העלאת זכר חורבן-הבית בלבד. לביטוי זה מתאים הנוסח של קינות תשעה-באב ומתאימים דיניו ומנהגיו של היום הזה. אולם המציאות נשתנתה: אמנם הר-הבית נשאר שמם מקדושתו והוא תפוס ומחולל ע"י סמל זר, אבל הכבוד אשר גלה מישראל הוחזר לו, הועלתה ארוכה לחורבן-העם, והדברים הנאמרים בתשעה-באב יהיו מסולפים וחסרי-כנות אם לא יבטאו את העובדה המכרעת הזאת.

יום תשעה-באב והזכר אשר הוא מעלה לא ייסופו מקרב עם-ישראל, כי אין מוחקים אלפיים שנות היסטוריה מתולדות העם ותולדות דתו. אולם צורתו ודרכי ביטיו של יום-האבל מן ההכרח שיחול בהם שינוי עם המפנה המכריע בתולדות עמנו, שאם לא כן – עלול הוא ליהפך לכלי שצורתו אינה מבטאה את תוכנו.

יש טוענים שגם בימי בית-שני היו נוהגים כל דיני ט' באב וכל הלכותיו, וראייתם – הלכה שפסק הרמב"ם. בזה הם מעוררים בעיה היסטורית מעניינת. אם לא הייתה תשובתו של זכריה הנביא לשואליו מליצה בלבד – הרי משמעותה לפי הפשט אינה אלא ביטול הצומות והאבל על החורבן. בכל המקורות ההיסטוריים מתקופת בית-שני (ספרים חיצונים, דברי תנאים, כתבי פילון האלכסנדרוני ויוסף פלויוס) לא נמצא זכר לתשעה-באב בתקופה ההיא. (אגב: כיצד ייתכן תשעה-באב כזכר לחורבן בית-ראשון שלא חרב אלא בשבעה-באב?) יש, כנראה, מייחסים לפסק ההלכה של הרמב"ם, למעלה מ-1100 שנה אחרי החורבן, את הכוח לשנות את המציאות ההיסטורית של עבר שקדם לו ב-40 דורות או יותר.

(מתוך ילקוט ט' באב עמוד 151)

עקבתא דמשיחא - אתחלתא דגאולה - מייק חוזר בתשובה

עקבתא דמשיחא - אתחלתא דגאולה - מייק חוזר בתשובה

שבתי צבי,דונמה, חג פורים, אורגיה ו חילופי זוגות

** מאמיניו של שבתאי צבי המשיכו לנהל את חייהם בהיחבא במסגרת הכת התורכית של הדומנה, שפעילויותיה נמשכות עד היום, כפי שדווח בהרחבה השנה, אפילו על ידי העיתון הרציני והשקול ג'רוסלם פוסט.

** עמוד 121 - הדומנה הפכה את חג פורים השבתאי לאורגיה שנתית, שבה החליפו חבריה את בנות זוגם בטקס שכונה: "כיבוי האורות". הדומנה הצדיקה את אורגיות הפורים שלה, וכמו כן גם את הנוהג של חבריה לחלוק את נשותיהם עם שאר החברים וכן מעורבותם בפעילויות מיניות נוספות, בכך שציטטו תקדימים מקראיים.

קישור לכתבה

גאולה, חזון הנביאים והציונות

הבטחת החיים ומימוש חזון הנביאים והציונות מחייב הקמת חברת מופת בארץ ישראל

"הגאולה" אינה רק רעיון דתי, יש בה הגיון רציונאלי. כל בני העם היהודי: אורתודוכסים, קונסרבטיבים, רפורמים ומי שמגדירים עצמם חילונים יכולים למצוא בחזון זה אתגר למימוש

האתגר של העם היהודי בדורנו הוא להפוך חזון זה למציאות

מאת משה יעלון

קישור לבלוג של משה יעלון