הציונות הדתית

חזון הציונות הדתית
הציונות הדתית, שאותה נציג באמצעות הוגה הדעות הגדול, הרב אברהם יצחק קוק. הרב קוק הנו ללא ספק המעניין, המקורי והמעמיק בהוגי הדעות של הציונות. אמנם, נעשה עמו עוול אם נתאר אותו רק כהוגה דעות ציוני מאחר שהיה הרבה למעלה מזה אך, למרות זאת, נסתפק בתואר זה לצורך ענייננו. בשונה מאחד העם ומהציונים הסוציאליסטים היתה השקפת עולמו נטועה עמוק במערכת היחסים הנשגבת המבוססת על הברית שבין העם לקב"ה.

הרב קוק היה "משיחיסט" ובעל דעה ברורה מאוד באשר לגאולת העם היהודי בארץ ישראל, גאולה שסבר כי היא חלק מתוכנית אלוהית – לא רק עבור היהודים אלא עבור העולם כולו. הוא סבר כי לא תהיה גאולה לעם היהודי מבלי שתבוא גאולה לעולם כולו, ולהפך - גאולת העולם תלויה בגאולת היהודים. לרב קוק היה ברור כי גאולה כזאת תוכל להתרחש רק במסגרת מדינה יהודית. העם היהודי זקוק למדינה משלו. רק במדינתם יוכלו היהודים לשוב אל דרך החיים הנשגבת והלאומית שהקב"ה ציווה עליהם. תפארתו האמיתית של הקב"ה לא תוכל לבוא לידי ביטוי כשהיא מסוגרת בד' אמותיהם של ישיבות ובתי כנסת בגולה ומוגבלת לעולם הרוח. עליה להתרחב ולשרור בכל ממדי החיים הלאומיים.
מתוך כתבה : תולדות הציונות

הציונות הרוחנית

הציונות התרבותית
אחד העם שאב את המערכת המוסרית של החברה היהודית מהנביאים, אותם גאוני מוסר בעלי הרגישות המיוחדת ל"מצב האנושי". שאיפתו היתה להקים לא פחות מחברה אידיאלית המבוססת על דברי הנביאים. לשיטתו, מטרתה היחידה של הציונות היא הקמת חברה הנוקטת צדק מוחלט ופועלת כמגדלור שיאותת לעולם. הוא לא ראה כל ערך בעוצמה פוליטית. הוא השקיף אל העבר, אל אותם הזמנים בהם ליהודים היתה עוצמה פוליטית וראה את השחיתות, את הכוחניות, את הסכסוכים הפנימיים ואת השנאה העיוורת שפשטה כמחלה בגוף הפוליטי של העם. לא לאלה היה זקוק העם.

רק שיקום הערכים בלבה של תרבות שנולדה מחדש יאפשר התמודדות עם תחלואי ההווה מהם סובל העם יהודי. אחד העם סבר שהתקווה ההרצלינית להביא את מרבית יהודי העולם למרכז היהודי החדש אינה ריאליסטית. המדינה תמשוך (ואף תהיה מסוגלת למשוך) רק את מיעוטם. הוא העדיף קבוצה קטנה שתתערה בחברה החדשה ותקדיש עצמה למשימת בניית תרבות יהודית על בסיס הרעיונות הנבואיים של צדק ויושר. ע"פ אמונתו, אותה חברה חדשה אשר תתבסס על אדמתה תוכל לשדר את המסר לקהילות היהודיות ברחבי העולם ובכך תחזק את יהדות הגולה. רעיון זה נראה לו מציאותי.

התפיסה הגורסת שעל חברה להיות מבוססת על צדק ויושר היתה גרסה חילונית של הרעיון הנבואי. המטרה היתה גן עדן עלי אדמות ללא מסגרת תיאולוגית של מחשבה משיחית מסורתית. שוב, כמו במקרה של הציונים הסוציאליסטים, מלאכת הקמתה של חברה משיחית תתבצע בידי היהודים עצמם או, ליתר דיוק, בידי קבוצה אליטיסטית קטנה מתוך העם היהודי. גם במקרה זה, היהודים יהיה המשיחים של עצמם.
מתוך כתבה: תולדות הציונות

ציונות, תנועת העבודה, התגלמות המשיח

תולדות הציונות
הציונים הסוציאליסטים
תנועת העבודה ראתה בחזונה יהודי חדש, שונה לחלוטין מהיהודי בגטו, הרמוס, הכפוף והחלש בעקבות שנות דור של גלות. היהודי החדש ידמה ליהודי מימי קדם: חזק, לא חלש; אמיץ, לא פחדן; אקטיבי, לא פסיבי; קשור לטבע, לא מתנכר לו. יתרה מזאת, היהודי החדש לא יהיה עבד להלכה, לרבנים וליהדות הרבנית. היהודי החדש יהיה אדם חופשי שיסמוך אך ורק על יכולתו וכוחותיו.

באמצעות כוחם ועבודתם, כך האמינו, יעבדו ויביאו את הגאולה. התפיסה היתה אוטופית, אלא שאוטופיה זו היתה תוצאה של מאמצי האנשים עצמם. הם פנו אל הגישה האקטיביסטית ברעיון המשיחי – התפיסה שלפיה הפעולות שינקטו היהודים יזרזו את ביאת המשיח – והפכו אותה לחילונית. הם האחראים ליצירת עולם טוב יותר עבור עצמם, עבור העם היהודי ואולי אפילו עבור העולם כולו. הם עצמם התגלמות המשיח.

גדול הוגי הדעות של תנועת העבודה, באותם ימים, היה ללא ספק א.ד. גורדון. הוא דחה את התווית ה"סוציאליסטית" מאחר שנדף ממנה ריחו של הסוציאליזם ה"מדעי" הקר של מרקס שסבר כי העולם נע בכיוון הסוציאליזם בשל העובדה שהקפיטליזם מחולל מתחים בין המעמדות. גורדון דחה רעיון זה אולם רעיונותיו שלו העמידו אותו במרכז מחנה העבודה הציוני. החברה החדשה, העולם החדש, יוכלו להיבנות רק מתוך מאמצי האנשים המרכיבים אותם. הוא ראה את הבסיס לחברה עתידית נפלאה במערכות היחסים ובאורחות החיים שיחוללו הפועלים אשר במאמציהם לבנות חברה נאותה יניחו את היסוד לצורת חיים חדשה. גורדון היה מורליסט. הוא ראה בכל אדם פוטנציאל לטוב. בשרות העם ובאמצעות עבודת האדמה יוגשם פוטנציאל זה. עצמתה של הארץ תשפיע על נפש האדם היהודי וכך תיווצר חברה מוסרית.
מתוך מאמר: תולדות הציונות

הרהורים על "ניבוב-פה" בוויכוח הפוליטי השוטף א' הראל פיש

אם במהלך דיון פוליטי ידבר דובר ישראלי על עיר הקודש או ארץ הקודש, יראו בו רומנטיקאי חסר תקנה, ואם יזדקק בתמימותו
לאזכורים תנ"כיים, או למושגים כמו גאולה, קיבוץ גלויות, או הארץ המובטחת, יזכה לשפע של מילות גידוף אשר הקלה שבהן תהיה "משיחיות שקר". וברגע שאמרת זאת, אמרת הכל. אתה כבר פטור מלהתייחס לפירוש המקראות. שאלת הגדרת הקשר בין דימויים ואזכורים תנ"כיים לבין המציאות של ימינו אינו פשוטה, כמובן; אבל אינך עוסק בהגדרות. אתה פשוט מסלק את כל העניין על ידי אמרת כנף כמו "משיחיות שקר" שכאילו אומרת הכל. המשתמשים בכינוי הזה מבקשים בדרך כלל לרמוז על ההזיות של שבתאי צבי, שהכריז את עצמו כמשיח ב־ 1654 )ואשר עליו כתב גרשם שלום מונוגרפיה גדולה(, ולהדביק את התו הזה על אלה שמוצאים משמעות דתית נבואית בשיבת הציון המודרנית, כולל שובנו ליהודה, לשומרון ולירושלים העתיקה. כמובן שרוב המשליכים סיסמא זו לתוך זירת הפולמוס הציבורי היום לא טרחו לקרוא את הספר של שלום על שבתאי צבי ולא את הספר הרעיון המשיחי ביהדות. שאילו היו קוראים, היו מגלים שלדעתו לא תיתכן יהדות של אמת בלי המניע המשיחי, וכי הציונות מהווה מרכיב לגיטימי ונחוץ של מניע זה, וכי אויבי הציונות, כך טוען שלום, המטיחים נגדה את הכינוי "משיחיות שקר", מוכיחים בזה רק את טיפשותם.

א' הראל פיש - הפרופסור אמריטוס לספרות אנגלית באוניברסיטת
בר אילן, חוקר הספרות הכללית ויחסי הגומלין בספרות בין התרבות
היהודית והלא יהודית
2008_4_harelfish(2).pdf

הציונות כאידאה פרופ' חנה יבלונקה

המרכיב העיקרי של הציונות כאידאה היא השינוי הדרמטי בתפישה של יכולתו של העם היהודי להיות אחראי לגורלו וליטול יוזמה ולהכריע כיצד יראו פניו וכיצד יראה עתידו, זאת ליבת הציונות.
פרופ' חנה יבלונקה - כתבה

ד"ר סולי שאהוור "אנטישמיות ברפובליקה האסלאמית של איראן"

"ישראל חייבת להיעקר מהשורש ולהימחק מההיסטוריה" - כתובת על גבי טיל "שהאב 3" במצעד צבאי בטהראן
עלי ח'אמנאי מנהיג איראן: "כיום היוקרה, האחדות והאינטרסים הלאומיים שלנו תלויים בעמידה מול הגידול הסרטני של המשטר הציוני... רבות מבעיותיו של עולם האסלאם, מקורם בקיומו של הגידול הסרטני של המשטר הציוני בגופו העצום של עולם האסלאם..." ("כיהאן", 1 בינואר, 2002). *אפיון כללי *על בסיס מאמרו של ד"ר סולי שאהוור מאוניברסיטת חיפה "אנטישמיות ברפובליקה האסלאמית של איראן" (אוגוסט 2002). במהפכה האסלאמית ובכינון רפובליקה אסלאמית באיראן ביקש האייתאללה רוחאללה חומייני לחדש את הח'ליפות האסלאמית, בה תהיה קהילה מוסלמית אחת, אשר יישומו בה הלכות חוק המוסלמי (השריעה) ומסורת הנביא. כך, בדומה למסעי הג'האד של הנביא מוחמד נגד הכופרים, יצא גם המשטר האסלאמי בהנהגת חומייני למלחמת חורמה נגד הכופרים של התקופה ובמרכזם שני השטנים: "השטן הגדול" ארה"ב ו"השטן הקטן" ישראל. 1. הן ההלכה השיעית והן תורתו של חומייני מגדירים את היהודים, בדומה לבני דתות אחרות שאינם מוסלמים, כופרים ולכן גם טמאים. חומייני ראה ביהודים את אויבי האסלאם מראשיתו ועד היום. דימויו השלילי של היהודי בעיני חומייני וראשי המשטר האסלאמי התחזק עוד יותר משום שהיהודים ו"הציונות העולמית" זוהו כבעלי בריתו של השאה המושחת והנצלן וכמי שגוזלים את זכויותיהם ואדמתם של הפלסטינים. הנושא הפלסטיני היווה ומהווה את אחד מאבני היסוד במתן לגיטימציה למשטר האסלאמי באיראן ובהצדקת עמדתה השלילית כלפי היהודים, ישראל ותהליך השלום כולו במזרח התיכון. 2. עפ"י תפישתם האידיאולוגית של אנשי הדת השולטים באיראן אין היהדות נחשבת לאום, אלא דת, ועל כן אין היהודים ראויים או זכאים בהכרח למדינה משלהם (משום שהם נעדרים את הבסיס הלאומי להקמת מדינה). אם כך, אין מקום למדינה יהודית, בוודאי שלא על אדמה מוסלמית (פלסטין), תוך הפרה של זכויותיהם החוקיות של מוסלמים (הפלסטינים), וכמובן שלא עם שליטה בירושלים המקודשת לכל המוסלמים. 3. ראיית היהודים כמי שזוממים להשתלט על העולם כולו מושרשת היטב אצל ראשי המשטר האסלאמי באיראן. בתפיסתם יש ליהודים חלק גלוי או נסתר בכל אירוע או משבר בינלאומי; הם שולטים בתקשורת העולמית (ובכלל זה גם בתעשיית הקולנוע, בעיקר האמריקאית); הם יסדו את מסדר "הבונים החופשיים" בכדי לממש את מזימותיהם לשלוט בעולם ולמנוע את התפשטות האסלאם; הם מפעילים לחץ על מוקדי קבלת ההחלטות בארצות הברית ואירופה; הם אף הואשמו בכך שהם תומכים בקבוצות טרור בעולם בכדי ליצור משברים. משום כך הם מהווים איום וסכנה עולמיים. אחת ה"הוכחות" העיקריות לביסוס האשמה זו היתה ועודנה "הפרוטוקולים של זקני ציון", התופסים מקום מרכזי בספרות האנטישמית היוצאת לאור באיראן. 4. הכחשת השואה: השימוש שעושים היהודים בממדי השואה נועדה, עפ"י השקפתם של ראשי המשטר האסלאמי באיראן, להטעות את העולם באשר למטרותיהם האמיתיות. אמנם המשטר האיראני לא הכחיש באופן רשמי את התרחשותה של השואה, אבל הוא מנסה לגמד, מחד, את ממדיה, ומאידך נותן כיסוי נרחב למטילים ספק בממדיה ואף לאלו המכחישים אותה. 5. בעקבות הביקורת הבינלאומית של מצב זכויות האדם באיראן מגלה המשטר זהירות רבה יותר בהתבטאויות אנטישמיות, ומנסה למקד התקפותיו הארסיות נגד 'הציונות' ו"ישראל". ברם השנאה ליהודים תוך קריאה לחיסולה של מדינת ישראל היא כה גדולה עד, כי אפילו אינטרס המשטר אינו מונע, מפעם לפעם, פרץ של התבטאויות, אירועים וקריקטורות אנטישמיות. חשוב לציין, כי במדינה בה המשטר מצנזר את העיתונות בצורה חריפה המנוגדת לכל עיקרון של חופש ביטוי, התרת פרסומים אנטישמיים בעיתונות, ובמיוחד זו "מטעם", משמעותה המעשית היא שפרסומים אלו מייצגים את עמדת מנהיגיה הדתיים של איראן, או שלכל הפחות אין הם מתנגדים לתוכנם. 6. "הפרוטוקולים של זקני ציון": הגרסה האיראנית
"הפרוטוקולים של זקני ציון" תופסים מקום מרכזי בספרות האנטישמית היוצאת לאור באיראן. הספר יצא לאור במהדורות שונות, מתורגמות מערבית. הראשונה שבהן יצאה בקיץ 78', במהלך המהפכה האסלאמית, ככלי ניגוח נוסף נגד השאה, ישראל והיהודים. ב-85' הודפסה באיראן מהדורה חדשה של ה"פרוטוקולים" והופצה בקנה מידה נרחב על ידי ה"ארגון להפצת האסלאם, המחלקה לקשרים בינלאומיים" בטהראן. אחת הקרנות העשירות ביותר באיראן, הקרן של אסתאנה - י - קודס י -רזוי (מקדש האמאם רזא במשהד) מימנה את המהדורה של ה"פרוטוקולים" אשר יצאה לאור בשנת 94'. חלקים ממנה אף פורסמו בעיתון הקיצוני "ג'ומהורי אסלאמי" תחת הכותרת "ריח הדם, מזימות הציונות" 
(7 במרס 94').
קישור: כתבה
קישור: "האיום"

שלום טורכיה אהוד בן עזר

שָלום טורקיה

שעון החול במישטר האיסלמו-"דמוקראטי" שלָך הולך ואוזל ובקרוב יחולל בך הצבא, כבעבר, הפיכה שילטונית ויכונן בך מישטר צבאי כדי להבטיח את ערכי החילוניות ואת המשך מורשתו החוקתית של מייסד טורקיה המודרנית כמאל אתא טורק והמשך היחסים האיתנים, הביטחוניים והאסטראטגיים שלך עם ישראל –

כי אם לא – אזיי את צועדת במהירות לקראת הפיכתך לאיראן שנייה, להפניית עורף לאירופה, לעוני, לרעב, לבערות, לשואה כלכלית ולהתגברות הטרור בתחומך, שעלול לגרור אותך לתוהו ובוהו איסלאמי.

ההמונים המשולהבים שלך, אלה המוסתים, היוצאים לרחובות, המביעים שינאה לישראל, ליהודים, והרואים בכמאל אתא טורק יהודי מכת הדנמה שהרעיל את נפש האומה התורכית האיסלאמית – הם-הם הקברנים שלך! כן, את עוד תתגעגעי לקשרים ההדוקים שהיו לך עם ישראל!

ובינתיים, אפשר כבר להגיד בקול רם, אפשר כבר לצעוק בחוצות ישראל – ללא צנזורה! – וכבר מבלי חשש של פגיעה באינטרסים של יחסינו איתך – שאת ביצעת את הג'נוסייד המודרני הראשון כאשר טבחת את הארמנים באסיה הקטנה, זוועה מתמשכת שעליה כתב הסופר היהודי-גרמני-וינאי פרנץ ורפל את ספרו הבלתי-נשכח "40 הימים של מוסה דאג".

כן, החל מאפריל 1915 את פתחת ברצח מיליון עד מיליון וחצי ארמנים, ובהגליית הנותרים, ואלמלא עמדו להגנת היישוב העברי בארץ-ישראל שגריר ארה"ב באיסטנבול הנרי מורגנטאו (האב), ומאחוריו עוצמתה של ארה"ב, שהיתה עדיין ניטראלית, ושתדלנות יהודיה – היה כארמנים הטבוחים גם גורלנו שלנו, היהודים בארץ-ישראל, וגם גורל משפחתי בפתח-תקווה, ואני לא הייתי נולד.

ואני מזכיר לָך, תורכיה, קטע עות'מני קטן מביקורו המפחיד של הגנרל ג'מאל פאשה בראשון לציון בשנת 1915, בתקופה שבה הוא שלט בגורלו של היישוב העברי בארץ-ישראל. (וזאת מתוך ספרי "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה", עם עובד ויד יצחק בן צבי, 1993). בן-דודי המבוגר ממני עמנואל אומר לי שעל מה שקורה איתם היום היה אברהם שפירא אומר: "אַ תֶּרְכּ אִיז אַ תֶּרְכּ!" –

בקבוקי היין והקוניאק ריקים-למחצה. הקצינים התורכים להוטים לשתות, ופחות מכך טועמים מהתבשילים, למרות שאלה הוכנו ממצרכי-מזון שנעשו נדירים בימי המלחמה. פה ושם מותר כפתור בבגד-השרד, בגלל השרב המעיק של טרם אביב. מחלונות ביתו של ראש ועד-המושבה, מבין ברושים ודקלים, נשקפים שמיים אפורים, מוזרים, ללא תכלת וענן, רק שמש חמסין עמומה, מוקפת אובך מואר.

"נרים עוד כוס," פוקד הגנרל, במצב-רוח מרומם, "לבריאות ולרפואה, על כך לא חל עלינו, המאמינים, איסור הנביא, ולניצחון בכל החזיתות על צבאות הכופרים האנגלים, הרוסים והצרפתים!"

התורכים שותים בדבקות, והמארחים כמו לצאת ידי חובה.

"כאשר ראיתי את תהלוכת ילדי בית-הספר, שנערכה לכבודי," ממשיך ג'מאל-פחה, "נזכרתי, איך באנאטוליה הילדים של הארמנים היו אומרים עלי: 'הנה הולך הרוצח של הארמנים'!" הוא צוחק.

מלוויו צוחקים אחריו, והמארחים, ובהם שפירא, אנוסים לחייך.

"בתחנה אחת באנטוליה חיכו לרכבת מאות ארמנים רעבים וחולים בטיפוס. שכבו על יד המסילה הראשית, ובצדדים. כאשר הגיעה הרכבת, נהג-הקטר ראה אותם אבל המשיך לנסוע ופצע רבים מהם בגלגליו. אחר-כך קפץ בתרועת ניצחון מהקטר, ניגש אלי, שיפשף את ידיו והודיע לי: 'מחצתי את החזירים הללו!' כך הוא אמר, 'חזירים...'!"

הגנרל צוחק, ושוב הכל צוחקים אחריו, אלה בהנאה ובצייתנות, ואלה כמי שכפאם שד.

"זקן אחד משלנו העמיד בשורה ילדות ארמניות יפהפיות, בנות שתים-עשרה, ארבע-עשרה. לא יותר מבוגרות מהבנות שלכם, וגם מפותחות כמוהן... הרכיב משקפיים כדי שיוכל לבדוק אותן טוב יותר, מישש אותן, ולבסוף בחר ילדה אחת, אולי בת שלוש-עשרה, קנה אותה תמורת שש מג'ידיות, וליקק את שפתיו. שש מג'ידיות..."

ושוב צוחק, ובצוחקים אחריו יש גוונים ובני-קול שונים, בייחוד מגזים חסן-ביי.

"רק אלוהים יודע מה יקרה לכל עם, לכל איזור בממלכתנו, שלא יהיה נאמן לשלטון העות'מני," ממשיך הגנרל.

הפעם איש אינו צוחק. מתחת למפת השולחן מקמץ שפירא אגרופיו עד כדי כאב, ועיניו משוטטות סביב. הוא משתדל לא לפגוש במבטו של הגנרל, כדי שלא להתפרץ.

"כאשר הייתי מושל כללי של בגדד, פקדתי על אחד הוואזירים שלי להשלים סלילת כביש תוך שבוע. הוא ניסה להוכיח לי שהדבר בלתי-אפשרי. אמרתי לו: 'חוסיין-ביי, אם אתה לא ממלא את הפקודה, אני תולה אותך!' – מאז קראו לי שם, התליין! – "

"יום אחד תליתי, בכיכר מול הסארייה, בית-הממשלה ביפו, פקיד מכס נוצרי," שמח חסן-ביי לתרום לשיחה מניסיונו. "היה שמן, ככה... והתליין חסר-ניסיון כי התלמד מקודם רק לשחוט כבשים. וככה, נקרע החבל בשעת התלייה. פקדתי להעלות את הפקיד פעם שנייה על העץ, וככה, שוב נקרע החבל בגלל שהיה הגוף שלו כזה כבד... הבוגד התחנן וביקש ממני רחמים. הוא הכחיש שמחלון המשרד שלו בבית-הגומרוק, בית-המכס שבנמל – אותת בממחטה לבנה לספינות הצרפתיות שהפגיזו את יפו. וככה, בידיים שלי, הייתי מוכרח ללמד את התליין איך לתלות את הכופר, בפעם השלישית, ועודדתי את המתנדבים למלחמת הקודש..." הוא מתפאר.

שתיקה כבדה מתפרשת סביב. ג'מאל-פחה נוכח שהמארחים לא מתלהבים כמוהו וכחסן-ביי מהחלפת חוויות על תליות, והוא צוחק: "מוטב שנשנה את הנושא, שמארחינו הנכבדים כנראה עוד לא בקיאים בו. גם אצלכם, בפתח-תקווה, יש בנות יפות?"

עיני חסן-ביי נוצצות למשמע הדברים. סבלנות שפירא פוקעת והוא מתכוון לקום ולענות לגנרל. חבריו עוצרים בו בחשאי.

"בנותינו יפות אבל הצרפתית שמדבר הגנרל יפה עוד יותר, כמו פריסאי אמיתי," מחמיאה לג'מאל-פחה אשת ראש-הוועד, לרמוז לו שהוא אמור להיות איש תרבותי, ולהסיר מדעתו מחשבות זימה. את הצרפתית המשובחת שבפיו שיכלל הגנרל בביקוריו התכופים בפריס, אשר על נפלאותיה החליף קודם-לכן רשמים עם בעלת-הבית, הדוברת צרפתית. הזכיר גם את הרקדנית המפורסמת איזדורה דנקן, שזכה לראותה מחוללת על הבמה.

"פריס..." עיני המצביא התורכי מצטעפות בערגה, כמעלה בזיכרונו את תענוגות העבר, אך מיד הוא מתעשת. "אני מצטער מאוד שהצרפתים לא שמעו לעצתי, והצטרפו למלחמה נגדנו!"

הוא שולף את שעונו, נועץ בו כמי ששעתו קצרה, קם, מיישר את מעילו בעל הכותפות המוזהבות, הקלועות דרגות גנרל, ומסכם את הביקור:

"אתמול נתתי מתנה גדולה לתושבי ראשון-לציון, היום אני רוצה להציע מתנה גדולה עוד יותר לאיכרי פתח-תקוה."

כל השומעים דרוכים מאוד.

"ראיתי את הפרדסים, את כרמי הגפנים והשקדים, התרשמתי מאוד מהחריצות שלכם והייתי נהנה מאוד אם תסכימו לבוא להתיישב בכפרי הארמנים הריקים באנאטוליה. הייתי משתדל לתת לכם קרקע ועזרה והקלות רבות לפתח את החקלאות – שם, לא בארץ-ישראל! לכך לא אסכים לעולם!"

בדממה הנופלת מעז רק שפירא, המצליח בקושי לכלוא כל אותו זמן את זעמו, לקום כדי להסביר לגנרל שאנשי פתח-תקוה לעולם לא יעזבו את מקומם –

[בד"כ אני נוהג בכתיב – תורכיה לתקופה שלפני אתא טורק, וטורקיה לאחריה ועד היום]

אהוד בן עזר

גאולה, חזון הנביאים והציונות

הבטחת החיים ומימוש חזון הנביאים והציונות מחייב הקמת חברת מופת בארץ ישראל

"הגאולה" אינה רק רעיון דתי, יש בה הגיון רציונאלי. כל בני העם היהודי: אורתודוכסים, קונסרבטיבים, רפורמים ומי שמגדירים עצמם חילונים יכולים למצוא בחזון זה אתגר למימוש

האתגר של העם היהודי בדורנו הוא להפוך חזון זה למציאות

מאת משה יעלון

קישור לבלוג של משה יעלון