יום חמישי כ"ח תמוז תשס"ח 31.7.2008 בשעה 19.00
חוגגים
סוף חודש ב צ'וצ'ו בר עין הוד
סוף חודש ב צ'וצ'ו בר עין הוד
ריקודי סוף חודש לצלילי הפאנקי מיוזיק וקצב הצ'וצ'ו
צ'וצ'ו בר מסעדת דוניה רוסה עין הוד
חגיגת סוף חודש " בכל יום חמישי של סוף חודש "
יולי 30, 2008
יולי 29, 2008
שולי לינדר ירקוני כתבה על עין הוד
? עין הוד - להפוך 'שנור' לאמנות או איך מקימים כפר אמנים
כתבה: שולי לינדר ירקוני
בשנת 1953 נוסד כפר האמנים הראשון בארץ. על היוזמה חתום מרסל ינקו, אמן בעל שם וארכיטקט, שעבד אז באגף התכנון במשרד ראש הממשלה. ינקו השכיל לצרף אליו אמנים ואנשים להגשמת החזון שיש ליצור בארץ אמנות לצד אומנות, כדברי קליר יניב: "אין פרנסה לאמנים כי אין ארטיזנטי. האמנות שואבת את כוחה מהארטיזנה וזו איננה. לכן יש ליצור אותה". המקום שנבחר תאם את גישתו הרומנטית-משהו של מרסל ינקו אל הנוף הארץ ישראלי. לכאורה ניתן להגדיר את התעקשותו של ינקו לא להרוס שכונות ערביות או לקומם את הריסות הכפר הערבי כתפישת שימור חדשנית: התייחסות למכלול ולא למרכיב אחד או שניים של הנוף או המרחב הבנוי. אך כרבים מבני דורו ראה ינקו את חורבות הכפר הערבי רק בהקשר הנופי - הכפר הערבי כמייצג הנוף הישראלי הקדום. הנוף שביקש לשחזר, באמנות ובאומנות, ובשימור המכלול והמרכיבים שלו - אליו שאף לחזור אחרי אלפיים שנות גלות. דרך משקפיים אלה הסתכל על הכפר הנטוש עין חוד בבואו להקים בו כפר אמנים
מטרת מאמר זה היא לעמוד על המנגנונים שאפשרו את יצירתו של כפר האמנים והתפתחותו בעשור הראשון לקיומו, בהנחה שאין הדבר דומה לכלל מעשה ההתיישבות בארץ באותה עת. כפר האמנים עין הוד שונה מאוד מיישובים אחרים בארץ - בחזונו, בתפקיד שהיה לו באמנות הישראלית, ובמיתוסים ובנרטיבים הרבים שנבנו סביבו. גם סיפור הקמתו יוצא דופן ומיוחד שכן זהו כפר שנוסד יש מאין: לא הייתה תנועה מיישבת מאחוריו, הוא לא השתייך למועצה האזורית עד לשנות השמונים; לכן אופן התנהלותו והתפתחותו שונה משל יישובים אחרים בארץ, שהם פרי עבודתם המסודרת של המוסדות והתנועות המיישבות השונות
הרוח החיה והמעצבת את דמותו של הכפר הייתה אמנם של מרסל ינקו, אך מאחוריו עמד איצ'ה ממבוש, המוכתר הבלתי מוכתר של הכפר. בכוח החזון של ינקו, הקסם וכושר הביצוע של איצ'ה, התפתח הכפר והגיע למצבו היום. החיבור ביניהם הוא שהעניק לכפר את רוחו המיוחדת ואת האווירה הבלתי פורמלית שאפיינה אותו. החל באמנות ה"שנור" כאמצעי לפיתוח הכפר, דרך מסיבות פורים דווקא בפסח, וכלה ביצירת כלים רשמיים ומסודרים לפיתוח כמו גלריה מרכזית, סדנאות, בית ספר לאמנות ועוד.
? יש מאין - איך בונים כפר אמנים
רבות כבר נכתב על ההיכרות של ינקו עם אתרו של הכפר הנטוש עין חוד. השם עין הוד כבר היה קיים, והיו כאמור גם ניסיונות התיישבות ראשוניים שלא צלחו מסיבות שונות. בשנת 1953 הבשילו התנאים להקמת כפר האמנים שעליו חלם ינקו זמן רב. אולי כמו בתנועת דאדא - יצירתו של הכפר היא תוצאה של חלום שמלאו וחברו כל התנאים להגשמתו, גם אם המפעל נראה בלתי אפשרי בתחילת הדרך. מרסל ינקו, איצ'ה ממבוש וכל מי שהיו מעורבים פעלו בכמה מישורים על מנת להקים כפר אמנים בעין הוד
מבחינה חברתית הדפוס היה של "חבר מביא חבר". במהלך חורף 1953 יצא "קול קורא" רשמי מטעמה של אגודת הציירים והפסלים, שקרא לאמנים לבוא לרכוש לעצמם נכס בכפר האמנים. באותם חודשים של אביב וקיץ 1953 נוצר מנהג שבסופי שבוע הגיעו כל מי שרצו לראות את המקום. על החלוקה של הנכסים היו ויכוחים רבים: מי יקבל את הבית הטוב יותר, מי את החלקה הגדולה יותר, למי גינה גדולה יותר וכדו' כך התגבשה הקבוצה הראשונה של מה שיהפוך מקבוצת אמנים לחברי האגודה השיתופית עין הוד
ב-5.8.1953 נחגגה העלייה לקרקע של קבוצת האמנים הראשונה: "הייתה הרגשה של שממה, לא היו עצים, רק אבנים ובתים לא גמורים". כך נוצר גרעין המתיישבים הראשון בעין הוד: "אפילו שהיה ריק וקשה לבוא היה מאוד שמח. כולם נפגשו במאור פנים, לא בגלל אהבה אלא בגלל שמחת הבנייה והיצירה".מרבית חברי הקבוצה לא התגוררו במקום במשך השבוע אלא רק בסופי שבוע, חגים וחופשות, שכן היה עליהם להתפרנס, והפרנסה עוד לא הייתה מצויה בעין הוד. לכן המשיכו להתגורר ולעבוד בעיר, ובכפר נשאר במשך השבוע רק מספר מצומצם של אנשים
מבחינה תכנונית הדברים היו קצת יותר מסובכים, בשנת 1953 כבר נמלאה מכסת היישובים בחוף הכרמל. לכל יישוב הייתה "המשבצת" החקלאית שלו, גם אם היו פה ושם סכסוכים על גודלה או על גבולותיה המדויקים. כאמור, מרבית היישובים נבנו על האדמות החקלאיות ולא על אתרי הכפרים, ואלה נעזבו לחורבנם או שנהרסו בצורה מכוונת על ידי הצבא או גורמים אזרחיים. בראשית שנות החמישים הועברו מרבית האדמות שהיו באחריותו של האפוטרופוס לנכסי נפקדים לרשות קק"ל, ובמקרה של עין הוד היה מדובר בכל מטעי הזיתים והשטחים שמסביב לכפר הנטוש. הבתים הנטושים לעומת זאת היו שייכים לרשות הפיתוח שפעלה כחברה משכנת. בראשית 1953 פנתה לרשות הפיתוח בחיפה קבוצה של "הורים עובדים" בתור מועמדים להתיישבות באדמות עין הוד. במאי 1953 הודיע האפוטרופוס על החלטתו ליישב את חברי האגודה על אדמת עין הוד ולערוך אתם חוזי שכירות. הבתים (דווקא אלה שלא היו בגלעינו העתיק של הכפר אלא בשוליים) הוחכרו לאנשים שלא היו אמנים כמו אלכסנדר ראש, מנהל המוזיאונים בחיפה, רס"ן בראון ואחרים - קבוצת הורים עובדים או אגודת חרובים שאר אדמות הכפר היו בידי קרן קיימת לישראל או בתהליכי העברה. גם קבוצה זו לא התגוררה דרך קבע במקום אלא רק לפרקים, ואולי אפילו שכרו את הבתים מרשות הפיתוח למטרות נדל"ן. שתי הקבוצות לא היו ביחסים טובים והדברים הגיעו לכדי איומים וסכסוך משפטי שהסתיים רק בסוף שנות החמישים כשמצבן המשפטי של אדמות הכפר הוכרע והאדמות כולן עברו לידי קק"ל
החיבור בין קק"ל לראשוני הכפר נעשה בדרגים הנמוכים של אנשי השטח של הקרן, שנישבו בקסמם של מרסל ינקו ושל איצ'ה ממבוש כמו דוד רוזנפלד ממחלקת פיקוח והחכרה של קק"ל חיפה והצפון, שנטה חסד לרעיון של כפר האמנים. כנראה שגם הפנייה לאגודת הציירים והפסלים הייתה משום שקק"ל הייתה צריכה לעבוד מול גוף רשמי. לפיכך פנה מרסל ינקו לאגודה כדי שתוציא היא את התכתובת הראשונה ותהיה הגוף הרשמי שעומד מאחורי קבוצת האמנים, כצינור להעברת כספים והתייחסות חוקית כקבוצה עד לרישום האגודה השיתופית עין הוד. בהתחלה הייתה החכירה לטווח קצר - עד שיוסדרו כל עניני הקרקעות. משה ברק, אביבה פלינט (מרגלית) ואיצ'ה ממבוש היו הראשונים לחכור קרקע בעין הוד למטרות חקלאות ומרעה. למעשה עד שנת 1958-1957 לא הסתיימו בעיות הבעלות על אדמות הכפר. רשות הפיתוח המשיכה להחזיק נכסים בכפר ולהשכיר אותם, גבולות הכפר לא היו ברורים ומוחלטים, והיה ויכוח מתמשך עם ניר עציון על גודל החלקה של עין הוד. רק אחרי שהסתיים עניין הסדרת הגבולות ניתן היה להחכיר את החלקות לטווח ארוך ולהעבירן למעשה לידי אמני האגודה, כרכוש ציבורי שנרשם על שם האגודה
מכשירים לפיתוח כפר אמנים
אחרי שהסתיים השלב הראשון והיה ברור כי הכפר עומד וקיים, פנתה קבוצת האמנים לפיתוח הכפר על פי הבנתם. השנים הראשונות היו סוערות ובעייתיות. מכיוון שלא הייתה תנועה או ארגון מסודר מאחורי קבוצת האמנים הרי שכל פיתוח בכפר היה צריך לבוא מתקציב פנימי או מגיוס תמיכה של המוסדות השונים כמו סולל בונה, עיריית חיפה ואנשים פרטיים. הרוח החיה הייתה שוב של ינקו וממבוש, אבל הוויכוחים, העימותים והמריבות על הדרך לפיתוח הכפר היו חלק מהותי בחיי הכפר. מיכאל גרוס, קון, יהודה טרמו, ישעיהו הלל ואחרים התנגדו פעמים רבות למהלכים וליוזמות של מרסל ינקו מטעמים שונים. מוקד עימות אחר היו היחסים בין ינקו למוקדי ו"הקליקה" שלו בכפר
באותן שנים השכילו ינקו וממבוש, לצד הוועדים הנבחרים בכפר, לרתום לעזרתם את כל מי שאפשר, מכוח החזון שהציע המקום והקסם האישי. בראיונות חוזר תמיד המשפט "איצ'ה היה חבר של כולם". יחד עם זאת הבינו מהר מאוד את הצורך במינוי מנהל מקצועי לכפר - המזכיר. מי שניהל את ההתכתבויות והמגעים עם משרדי הממשלה היו לרוב מרסל ינקו, איצ'ה ממבוש ומשה מוקדי - שלושת האנשים החזקים בכפר
כבר בימים הראשונים לקיומו של הכפר התחילו יוזמות "הארטיזנה": "כשלא היה כסף לדברים אחרים היו כבר לוחות נחושת לייצור מאפרות וזה יצר אווירה חדשה. היה לינקו כישרון לחדש. תמיד עם רעיונות חדשים ויצירה. חיזוק בא לו מהדאדא, מחיקת ישן לטובת חידושים." את המאפרות המשיכו ליצור בסדנאות הכפר - קרמיקה, מוזאיקה, הדפס ותכשיטנות, לצד קורסים של משרד העבודה או של מורים פרטיים במהלך קיץ 1954. היו שטענו שעל הכפר לפעול להקמת אקדמיה, ולאו דווקא להקים בתי מלאכה שבהם יוכלו להתפרנס בעלי מקצוע במלאכת מחשבת. מוקדי היה סבור שיש לשים דגש על הסמינר והקורסים כי ייעודו של הכפר להיות נקודה שממנה תצא אמנות ישראלית. לכן הזהירו באספת הכפר מפני "פיתוח קבע את הסדנאות הנמצאות כיום במבנים בתוך הכפר או העתידות לקום בהם". סדנאות הקבע אמורות היו להיות חלק אינטגרלי של בית הספר לאמנויות ומלאכת מחשבת, הציר המרכזי של חיי הכפר, בשטח שיועד לכך מחוץ לשטח הבנוי של הכפר. רעיון אחר של ינקו היה להביא לכפר קבוצת צורפים תימנים שיחיו את האמנות היהודית המסורתית, ובמקביל ילמדו את האמנים. אבל בכפר הייתה התנגדות עזה לרעיון והטענה הייתה שגם התימנים יהפכו למודרניסטים ולכן אין טעם להביא אותו
כלי אחר הייתה הגלריה השיתופית המרכזית, חלון הראווה של אמני הכפר, שבה הציג כל אחד מחברי הכפר ואליה באו תיירים, מבקרים ופטרוני אמנות במטרה לקנות יצירות אמנות ישראליות. את הגלריה ניהלו אירם ויוחנן סמואל, מבעלי גלריה "מקרא סטודיו" שבתל-אביב. כמו במקרים אחרים, גם בפנייה לאירם סמואל הפגין ינקו את היכולת המעולה שהייתה לו בגיוס אנשים מפני שגלריה מקרא סטודיו בתל אביב הייתה מקום מפגש לרבים מעולם האמנות הישראלי הקטן באותם ימים. ינקו ואיצ'ה העריכו נכונה שהיא תהיה זו שתוכל לקדם את המוסד וליצור את השם ויחסי הציבור הראויים
רעיונות אחרים נועדו לגיוס כסף מיידי. כך למשל עלתה סוגיית מסיבות הפורים. האם לקיים את המסיבה ממש בחג או שאולי דווקא בפסח, ואז יוכלו למכור הרבה יותר כרטיסים; בזארים גדולים בפסח שיציעו למכירה מעבודותיהם של אמני הכפר, מס על בית האוכל המיתולוגי , שהיה מרכז החיים החברתיים של הכפר
במקביל נוצרו המסגרות הארגוניות לפיתוח הכפר כמו ההצעה של ינקו לארגון חוג ידידי עין הוד. הפנייה של איצ'ה לעיריית חיפה לתמיכה, הניבה את "ועדת האימוץ", שאפשרה את חיבור הכפר לחשמל, סלילת הכביש למרכז הכפר, הרחבת רשת המים המרכזית ובניית ברכת המים, והתקנת קשר טלפוני. הוועדה פעלה בימיו של אבא חושי ותרמה רבות לפיתוח הפיזי של הכפר ולכן נקראה הכיכר המרכזית כיכר אבא חושי. עזרה מסוג אחר היו הזמנות עבודה של עיריית חיפה מאמני עין הוד לצרכים שונים, והתמיכה של מחלקות העירייה "בכל הקשור לנשפים ולמפעלים נרחבים הנערכים בעין הוד"
ינקו ואיצ'ה ממבוש גם פנו לתורמים פרטיים כמו אפרים אילין, שהיה חבר אישי של ממבוש וגויס לטובת הכפר בפרויקטים שונים. אגודת "בני ציון" האמריקנית גויסה לטובת שיפוץ סדנאות ומבנים ציבוריים בכפר כמו בית הארחה לאמנים, ותרומה לבניית בית הספר לאמנויות שקם לבסוף רק בשנת 1971
את העשור הראשון של הכפר ניתן להגדיר כתקופת הביסוס. גיוס כספים, תמיכות ממשרדים ממשלתיים שונים כמו משרד העבודה, משרד החינוך, החסות של קק"ל ועיריית חיפה על הכפר, הפנייה לבני ציון, הגלריה המרכזית ומפעלים נוספים, שנעשו כולם בעקבות החזון של מרסל ינקו. ב-27 ביוני 1963 נפתחו חגיגות העשור של עין הוד. עין הוד הכריזה על עצמה "מדינה עצמאית וסוברנית", שגרירי מדינות שונות הוזמנו לבוא להגיש כתבי אמנה למוכתר הכפר איצ'ה ממבוש, ואפילו הונפק מטבע מיוחד לימי העצמאות. כל מי שנכנס לכפר בימי החגיגות אמור היה לשלם במטבע המקומי אחרי שהמיר אותו בכניסה לבזאר. על השטר חתמה נעה אשכול בתו של ראש הממשלה ושר הביטחון באותה תקופה. חג העשור היה זמן טוב לתנופה חדשה בפיתוח הכפר. החגיגות, בסיוע משרד החינוך והתרבות, כללו תערוכה גדולה של אמני הכפר ואמנים יהודיים מהתפוצות, מופעי מוסיקה ושירה וערב מחול באמפיתאטרון שהותקן בכפר. ההכנסות יועדו להקמתו של בית ספר גבוה לאמנות הציור והפיסול אשר "יבסס את מעמדו של הכפר כמרכז האמנות הישראלית ויסייע בעיצוב סגנון ישראלי ממש ביצירה הפלסטית העממית"
אחרי עשר השנים הראשונות
עשר שנים אחרי ייסודו ניתן היה לסכם ולקבוע כי כפר האמנים הפך מחלום למציאות תוססת וקיימת. אמנים שחיים דרך קבע בכפר, מוסדות אמנותיים ראויים ו"רוח המקום" (ה"אספרי") שכמוהו לא היה בארץ באותה עת. בעשר השנים הראשונות התפתח הכפר בשני צירים במקביל כששניהם משולבים זה בזה ומונעים מהחזון של ינקו
הראשון הוא היצירה האמנותית שנעשתה אמנם באופן אינדווידואלי על ידי האמנים אך נשענה על מערכת קואופרטיבית של הכפר כמו גלריה מרכזית, תערוכות ומנגנון שיווק בחוץ לארץ, סדנאות וקורסים, ובית הארחה לאמנים לצד אכסניה. כל אלה הם בבחינת "ההצדקה האמנותית" לקיומו של הכפר. גם אם הסדנאות לא עבדו לפרקים, גם אם בית ההארחה שנבנה בתרומת בני ציון מארצות הברית עמד ריק חלק ניכר מהשנה, וקשיים נוספים שעלו, הרי שבתום העשור מקומה של עין הוד בתור מרכז אמנותי יוצר נראה מובטח
הציר השני סביבו התארגנו החיים בכפר היו האומנות (ארטיזנה) וחיי היום יום. הניהול השוטף של חיי הכפר, פיתוח הכפר ומקורות הפרנסה , כמו גם קביעת דמותו הפיזית, היו נושאים שחברי הכפר עצמם טיפלו בהם החל ביוזמה וכלה במגעים עם הרשויות - ללא תיווך או עזרה של ארגון או תנועה מיישבת מאחוריהם
המקום - חורבות הכפר הערבי, שימש למעשה רק תפאורה ליצירה החדשה. תפאורה שונה לחלוטין מכל התיישבות ישראלית באותה עת. מכאן שהחיבור בין המקום, הווי התקופה ושני צירי ההתפתחות של הכפר הם שהביאו ליצירת הרוח הייחודית והלא רגילה של כפר בוהמייני, שאפשרה חופש ליצור ולחיות
בשנת 1953 נוסד כפר האמנים הראשון בארץ. על היוזמה חתום מרסל ינקו, אמן בעל שם וארכיטקט, שעבד אז באגף התכנון במשרד ראש הממשלה. ינקו השכיל לצרף אליו אמנים ואנשים להגשמת החזון שיש ליצור בארץ אמנות לצד אומנות, כדברי קליר יניב: "אין פרנסה לאמנים כי אין ארטיזנטי. האמנות שואבת את כוחה מהארטיזנה וזו איננה. לכן יש ליצור אותה". המקום שנבחר תאם את גישתו הרומנטית-משהו של מרסל ינקו אל הנוף הארץ ישראלי. לכאורה ניתן להגדיר את התעקשותו של ינקו לא להרוס שכונות ערביות או לקומם את הריסות הכפר הערבי כתפישת שימור חדשנית: התייחסות למכלול ולא למרכיב אחד או שניים של הנוף או המרחב הבנוי. אך כרבים מבני דורו ראה ינקו את חורבות הכפר הערבי רק בהקשר הנופי - הכפר הערבי כמייצג הנוף הישראלי הקדום. הנוף שביקש לשחזר, באמנות ובאומנות, ובשימור המכלול והמרכיבים שלו - אליו שאף לחזור אחרי אלפיים שנות גלות. דרך משקפיים אלה הסתכל על הכפר הנטוש עין חוד בבואו להקים בו כפר אמנים
מטרת מאמר זה היא לעמוד על המנגנונים שאפשרו את יצירתו של כפר האמנים והתפתחותו בעשור הראשון לקיומו, בהנחה שאין הדבר דומה לכלל מעשה ההתיישבות בארץ באותה עת. כפר האמנים עין הוד שונה מאוד מיישובים אחרים בארץ - בחזונו, בתפקיד שהיה לו באמנות הישראלית, ובמיתוסים ובנרטיבים הרבים שנבנו סביבו. גם סיפור הקמתו יוצא דופן ומיוחד שכן זהו כפר שנוסד יש מאין: לא הייתה תנועה מיישבת מאחוריו, הוא לא השתייך למועצה האזורית עד לשנות השמונים; לכן אופן התנהלותו והתפתחותו שונה משל יישובים אחרים בארץ, שהם פרי עבודתם המסודרת של המוסדות והתנועות המיישבות השונות
הרוח החיה והמעצבת את דמותו של הכפר הייתה אמנם של מרסל ינקו, אך מאחוריו עמד איצ'ה ממבוש, המוכתר הבלתי מוכתר של הכפר. בכוח החזון של ינקו, הקסם וכושר הביצוע של איצ'ה, התפתח הכפר והגיע למצבו היום. החיבור ביניהם הוא שהעניק לכפר את רוחו המיוחדת ואת האווירה הבלתי פורמלית שאפיינה אותו. החל באמנות ה"שנור" כאמצעי לפיתוח הכפר, דרך מסיבות פורים דווקא בפסח, וכלה ביצירת כלים רשמיים ומסודרים לפיתוח כמו גלריה מרכזית, סדנאות, בית ספר לאמנות ועוד.
? יש מאין - איך בונים כפר אמנים
רבות כבר נכתב על ההיכרות של ינקו עם אתרו של הכפר הנטוש עין חוד. השם עין הוד כבר היה קיים, והיו כאמור גם ניסיונות התיישבות ראשוניים שלא צלחו מסיבות שונות. בשנת 1953 הבשילו התנאים להקמת כפר האמנים שעליו חלם ינקו זמן רב. אולי כמו בתנועת דאדא - יצירתו של הכפר היא תוצאה של חלום שמלאו וחברו כל התנאים להגשמתו, גם אם המפעל נראה בלתי אפשרי בתחילת הדרך. מרסל ינקו, איצ'ה ממבוש וכל מי שהיו מעורבים פעלו בכמה מישורים על מנת להקים כפר אמנים בעין הוד
מבחינה חברתית הדפוס היה של "חבר מביא חבר". במהלך חורף 1953 יצא "קול קורא" רשמי מטעמה של אגודת הציירים והפסלים, שקרא לאמנים לבוא לרכוש לעצמם נכס בכפר האמנים. באותם חודשים של אביב וקיץ 1953 נוצר מנהג שבסופי שבוע הגיעו כל מי שרצו לראות את המקום. על החלוקה של הנכסים היו ויכוחים רבים: מי יקבל את הבית הטוב יותר, מי את החלקה הגדולה יותר, למי גינה גדולה יותר וכדו' כך התגבשה הקבוצה הראשונה של מה שיהפוך מקבוצת אמנים לחברי האגודה השיתופית עין הוד
ב-5.8.1953 נחגגה העלייה לקרקע של קבוצת האמנים הראשונה: "הייתה הרגשה של שממה, לא היו עצים, רק אבנים ובתים לא גמורים". כך נוצר גרעין המתיישבים הראשון בעין הוד: "אפילו שהיה ריק וקשה לבוא היה מאוד שמח. כולם נפגשו במאור פנים, לא בגלל אהבה אלא בגלל שמחת הבנייה והיצירה".מרבית חברי הקבוצה לא התגוררו במקום במשך השבוע אלא רק בסופי שבוע, חגים וחופשות, שכן היה עליהם להתפרנס, והפרנסה עוד לא הייתה מצויה בעין הוד. לכן המשיכו להתגורר ולעבוד בעיר, ובכפר נשאר במשך השבוע רק מספר מצומצם של אנשים
מבחינה תכנונית הדברים היו קצת יותר מסובכים, בשנת 1953 כבר נמלאה מכסת היישובים בחוף הכרמל. לכל יישוב הייתה "המשבצת" החקלאית שלו, גם אם היו פה ושם סכסוכים על גודלה או על גבולותיה המדויקים. כאמור, מרבית היישובים נבנו על האדמות החקלאיות ולא על אתרי הכפרים, ואלה נעזבו לחורבנם או שנהרסו בצורה מכוונת על ידי הצבא או גורמים אזרחיים. בראשית שנות החמישים הועברו מרבית האדמות שהיו באחריותו של האפוטרופוס לנכסי נפקדים לרשות קק"ל, ובמקרה של עין הוד היה מדובר בכל מטעי הזיתים והשטחים שמסביב לכפר הנטוש. הבתים הנטושים לעומת זאת היו שייכים לרשות הפיתוח שפעלה כחברה משכנת. בראשית 1953 פנתה לרשות הפיתוח בחיפה קבוצה של "הורים עובדים" בתור מועמדים להתיישבות באדמות עין הוד. במאי 1953 הודיע האפוטרופוס על החלטתו ליישב את חברי האגודה על אדמת עין הוד ולערוך אתם חוזי שכירות. הבתים (דווקא אלה שלא היו בגלעינו העתיק של הכפר אלא בשוליים) הוחכרו לאנשים שלא היו אמנים כמו אלכסנדר ראש, מנהל המוזיאונים בחיפה, רס"ן בראון ואחרים - קבוצת הורים עובדים או אגודת חרובים שאר אדמות הכפר היו בידי קרן קיימת לישראל או בתהליכי העברה. גם קבוצה זו לא התגוררה דרך קבע במקום אלא רק לפרקים, ואולי אפילו שכרו את הבתים מרשות הפיתוח למטרות נדל"ן. שתי הקבוצות לא היו ביחסים טובים והדברים הגיעו לכדי איומים וסכסוך משפטי שהסתיים רק בסוף שנות החמישים כשמצבן המשפטי של אדמות הכפר הוכרע והאדמות כולן עברו לידי קק"ל
החיבור בין קק"ל לראשוני הכפר נעשה בדרגים הנמוכים של אנשי השטח של הקרן, שנישבו בקסמם של מרסל ינקו ושל איצ'ה ממבוש כמו דוד רוזנפלד ממחלקת פיקוח והחכרה של קק"ל חיפה והצפון, שנטה חסד לרעיון של כפר האמנים. כנראה שגם הפנייה לאגודת הציירים והפסלים הייתה משום שקק"ל הייתה צריכה לעבוד מול גוף רשמי. לפיכך פנה מרסל ינקו לאגודה כדי שתוציא היא את התכתובת הראשונה ותהיה הגוף הרשמי שעומד מאחורי קבוצת האמנים, כצינור להעברת כספים והתייחסות חוקית כקבוצה עד לרישום האגודה השיתופית עין הוד. בהתחלה הייתה החכירה לטווח קצר - עד שיוסדרו כל עניני הקרקעות. משה ברק, אביבה פלינט (מרגלית) ואיצ'ה ממבוש היו הראשונים לחכור קרקע בעין הוד למטרות חקלאות ומרעה. למעשה עד שנת 1958-1957 לא הסתיימו בעיות הבעלות על אדמות הכפר. רשות הפיתוח המשיכה להחזיק נכסים בכפר ולהשכיר אותם, גבולות הכפר לא היו ברורים ומוחלטים, והיה ויכוח מתמשך עם ניר עציון על גודל החלקה של עין הוד. רק אחרי שהסתיים עניין הסדרת הגבולות ניתן היה להחכיר את החלקות לטווח ארוך ולהעבירן למעשה לידי אמני האגודה, כרכוש ציבורי שנרשם על שם האגודה
מכשירים לפיתוח כפר אמנים
אחרי שהסתיים השלב הראשון והיה ברור כי הכפר עומד וקיים, פנתה קבוצת האמנים לפיתוח הכפר על פי הבנתם. השנים הראשונות היו סוערות ובעייתיות. מכיוון שלא הייתה תנועה או ארגון מסודר מאחורי קבוצת האמנים הרי שכל פיתוח בכפר היה צריך לבוא מתקציב פנימי או מגיוס תמיכה של המוסדות השונים כמו סולל בונה, עיריית חיפה ואנשים פרטיים. הרוח החיה הייתה שוב של ינקו וממבוש, אבל הוויכוחים, העימותים והמריבות על הדרך לפיתוח הכפר היו חלק מהותי בחיי הכפר. מיכאל גרוס, קון, יהודה טרמו, ישעיהו הלל ואחרים התנגדו פעמים רבות למהלכים וליוזמות של מרסל ינקו מטעמים שונים. מוקד עימות אחר היו היחסים בין ינקו למוקדי ו"הקליקה" שלו בכפר
באותן שנים השכילו ינקו וממבוש, לצד הוועדים הנבחרים בכפר, לרתום לעזרתם את כל מי שאפשר, מכוח החזון שהציע המקום והקסם האישי. בראיונות חוזר תמיד המשפט "איצ'ה היה חבר של כולם". יחד עם זאת הבינו מהר מאוד את הצורך במינוי מנהל מקצועי לכפר - המזכיר. מי שניהל את ההתכתבויות והמגעים עם משרדי הממשלה היו לרוב מרסל ינקו, איצ'ה ממבוש ומשה מוקדי - שלושת האנשים החזקים בכפר
כבר בימים הראשונים לקיומו של הכפר התחילו יוזמות "הארטיזנה": "כשלא היה כסף לדברים אחרים היו כבר לוחות נחושת לייצור מאפרות וזה יצר אווירה חדשה. היה לינקו כישרון לחדש. תמיד עם רעיונות חדשים ויצירה. חיזוק בא לו מהדאדא, מחיקת ישן לטובת חידושים." את המאפרות המשיכו ליצור בסדנאות הכפר - קרמיקה, מוזאיקה, הדפס ותכשיטנות, לצד קורסים של משרד העבודה או של מורים פרטיים במהלך קיץ 1954. היו שטענו שעל הכפר לפעול להקמת אקדמיה, ולאו דווקא להקים בתי מלאכה שבהם יוכלו להתפרנס בעלי מקצוע במלאכת מחשבת. מוקדי היה סבור שיש לשים דגש על הסמינר והקורסים כי ייעודו של הכפר להיות נקודה שממנה תצא אמנות ישראלית. לכן הזהירו באספת הכפר מפני "פיתוח קבע את הסדנאות הנמצאות כיום במבנים בתוך הכפר או העתידות לקום בהם". סדנאות הקבע אמורות היו להיות חלק אינטגרלי של בית הספר לאמנויות ומלאכת מחשבת, הציר המרכזי של חיי הכפר, בשטח שיועד לכך מחוץ לשטח הבנוי של הכפר. רעיון אחר של ינקו היה להביא לכפר קבוצת צורפים תימנים שיחיו את האמנות היהודית המסורתית, ובמקביל ילמדו את האמנים. אבל בכפר הייתה התנגדות עזה לרעיון והטענה הייתה שגם התימנים יהפכו למודרניסטים ולכן אין טעם להביא אותו
כלי אחר הייתה הגלריה השיתופית המרכזית, חלון הראווה של אמני הכפר, שבה הציג כל אחד מחברי הכפר ואליה באו תיירים, מבקרים ופטרוני אמנות במטרה לקנות יצירות אמנות ישראליות. את הגלריה ניהלו אירם ויוחנן סמואל, מבעלי גלריה "מקרא סטודיו" שבתל-אביב. כמו במקרים אחרים, גם בפנייה לאירם סמואל הפגין ינקו את היכולת המעולה שהייתה לו בגיוס אנשים מפני שגלריה מקרא סטודיו בתל אביב הייתה מקום מפגש לרבים מעולם האמנות הישראלי הקטן באותם ימים. ינקו ואיצ'ה העריכו נכונה שהיא תהיה זו שתוכל לקדם את המוסד וליצור את השם ויחסי הציבור הראויים
רעיונות אחרים נועדו לגיוס כסף מיידי. כך למשל עלתה סוגיית מסיבות הפורים. האם לקיים את המסיבה ממש בחג או שאולי דווקא בפסח, ואז יוכלו למכור הרבה יותר כרטיסים; בזארים גדולים בפסח שיציעו למכירה מעבודותיהם של אמני הכפר, מס על בית האוכל המיתולוגי , שהיה מרכז החיים החברתיים של הכפר
במקביל נוצרו המסגרות הארגוניות לפיתוח הכפר כמו ההצעה של ינקו לארגון חוג ידידי עין הוד. הפנייה של איצ'ה לעיריית חיפה לתמיכה, הניבה את "ועדת האימוץ", שאפשרה את חיבור הכפר לחשמל, סלילת הכביש למרכז הכפר, הרחבת רשת המים המרכזית ובניית ברכת המים, והתקנת קשר טלפוני. הוועדה פעלה בימיו של אבא חושי ותרמה רבות לפיתוח הפיזי של הכפר ולכן נקראה הכיכר המרכזית כיכר אבא חושי. עזרה מסוג אחר היו הזמנות עבודה של עיריית חיפה מאמני עין הוד לצרכים שונים, והתמיכה של מחלקות העירייה "בכל הקשור לנשפים ולמפעלים נרחבים הנערכים בעין הוד"
ינקו ואיצ'ה ממבוש גם פנו לתורמים פרטיים כמו אפרים אילין, שהיה חבר אישי של ממבוש וגויס לטובת הכפר בפרויקטים שונים. אגודת "בני ציון" האמריקנית גויסה לטובת שיפוץ סדנאות ומבנים ציבוריים בכפר כמו בית הארחה לאמנים, ותרומה לבניית בית הספר לאמנויות שקם לבסוף רק בשנת 1971
את העשור הראשון של הכפר ניתן להגדיר כתקופת הביסוס. גיוס כספים, תמיכות ממשרדים ממשלתיים שונים כמו משרד העבודה, משרד החינוך, החסות של קק"ל ועיריית חיפה על הכפר, הפנייה לבני ציון, הגלריה המרכזית ומפעלים נוספים, שנעשו כולם בעקבות החזון של מרסל ינקו. ב-27 ביוני 1963 נפתחו חגיגות העשור של עין הוד. עין הוד הכריזה על עצמה "מדינה עצמאית וסוברנית", שגרירי מדינות שונות הוזמנו לבוא להגיש כתבי אמנה למוכתר הכפר איצ'ה ממבוש, ואפילו הונפק מטבע מיוחד לימי העצמאות. כל מי שנכנס לכפר בימי החגיגות אמור היה לשלם במטבע המקומי אחרי שהמיר אותו בכניסה לבזאר. על השטר חתמה נעה אשכול בתו של ראש הממשלה ושר הביטחון באותה תקופה. חג העשור היה זמן טוב לתנופה חדשה בפיתוח הכפר. החגיגות, בסיוע משרד החינוך והתרבות, כללו תערוכה גדולה של אמני הכפר ואמנים יהודיים מהתפוצות, מופעי מוסיקה ושירה וערב מחול באמפיתאטרון שהותקן בכפר. ההכנסות יועדו להקמתו של בית ספר גבוה לאמנות הציור והפיסול אשר "יבסס את מעמדו של הכפר כמרכז האמנות הישראלית ויסייע בעיצוב סגנון ישראלי ממש ביצירה הפלסטית העממית"
אחרי עשר השנים הראשונות
עשר שנים אחרי ייסודו ניתן היה לסכם ולקבוע כי כפר האמנים הפך מחלום למציאות תוססת וקיימת. אמנים שחיים דרך קבע בכפר, מוסדות אמנותיים ראויים ו"רוח המקום" (ה"אספרי") שכמוהו לא היה בארץ באותה עת. בעשר השנים הראשונות התפתח הכפר בשני צירים במקביל כששניהם משולבים זה בזה ומונעים מהחזון של ינקו
הראשון הוא היצירה האמנותית שנעשתה אמנם באופן אינדווידואלי על ידי האמנים אך נשענה על מערכת קואופרטיבית של הכפר כמו גלריה מרכזית, תערוכות ומנגנון שיווק בחוץ לארץ, סדנאות וקורסים, ובית הארחה לאמנים לצד אכסניה. כל אלה הם בבחינת "ההצדקה האמנותית" לקיומו של הכפר. גם אם הסדנאות לא עבדו לפרקים, גם אם בית ההארחה שנבנה בתרומת בני ציון מארצות הברית עמד ריק חלק ניכר מהשנה, וקשיים נוספים שעלו, הרי שבתום העשור מקומה של עין הוד בתור מרכז אמנותי יוצר נראה מובטח
הציר השני סביבו התארגנו החיים בכפר היו האומנות (ארטיזנה) וחיי היום יום. הניהול השוטף של חיי הכפר, פיתוח הכפר ומקורות הפרנסה , כמו גם קביעת דמותו הפיזית, היו נושאים שחברי הכפר עצמם טיפלו בהם החל ביוזמה וכלה במגעים עם הרשויות - ללא תיווך או עזרה של ארגון או תנועה מיישבת מאחוריהם
המקום - חורבות הכפר הערבי, שימש למעשה רק תפאורה ליצירה החדשה. תפאורה שונה לחלוטין מכל התיישבות ישראלית באותה עת. מכאן שהחיבור בין המקום, הווי התקופה ושני צירי ההתפתחות של הכפר הם שהביאו ליצירת הרוח הייחודית והלא רגילה של כפר בוהמייני, שאפשרה חופש ליצור ולחיות
כתבה: שולי לינדר ירקוני עין הוד
שולי לינדר ירקוני הינה אחראית ארכיון עין הוד, כותבת מאגרי מידע היסטוריים עבור רשויות וארגונים שונים, מורת דרך מוסמכת ומידענית המתמחה בחוף הכרמל וחיפה. עבודת המ"א שהגישה לחוג ללימודי א"י בחיפה עסקה בנוף התרבותי של
הכפרים הערביים בחוף הכרמל
להמשך הכתבה במלואה
-----------------------------------------------------------------------------
-----------------------------------------------------------------------------
יולי 26, 2008
יולי 25, 2008
משפחת שפוקה עין הוד תיאטרון ארמא
צילום: לילך פלד צ'רני
photo: Lilach Peled-Charny
גברת ביאנקה ממשפחת שפוקה תיאטרון ארמא עין הוד במופע סוסיתא טורס
גיל בכר ליסה ג'קובסון
יולי 24, 2008
לטפס על הר גבוה ותלול" מרסל ינקו איצ'ה ממבוש"
מרסל ינקו איצ'ה ממבוש
מאת: רעיה זומר-טל, אוצרת ראשית ומנהלת מוזיאון ינקו דאדא, אוצרת התערוכה
הקדמה
בפעם הראשונה שנכנסתי לביתם של איצ'ה ואביבה ממבוש נדהמתי למראה העבודות התלויות על קירות הבית. בחלל המבואה, בסלון רחב הידיים, בכניסה למטבח, במסדרון המוליך לשירותים היו תלויות עשרות עבודות של מרסל ינקו, מדהימות ביופיין. לא ידעתי אז שבחדרים הפנימיים, הפרטיים, ממשיכה התצוגה המוזיאלית. בעלי הבית שאירחו אותי סיפרו לי בלהט על מרסל ינקו ועל הקשר עמו שנמשך שלושים ושבע שנים. במרכז הסלון היה מוצג, בתוך ויטרינה, דגם המוזיאון שנפתח מספר שנים קודם לכן.
במלאת עשרים וחמש שנים למוזיאון נראה טבעי ונכון להקדיש את החגיגה המרכזית להצגת העבודות החשובות שבאוסף, ולספר את סיפור החברות שהולידה כפר אמנים ומוזיאון בטבורו.
הפקת התערוכה חייבה מחקר מקיף שכלל ראיונות עם האנשים שהכירו את מרסל ינקו ואת משפחת ממבוש: קליר יניב, משה זנבר, דדי ינקו, דני קרוון, דודו רוזנפלד, אדריכל משה זרחי, גדליה בן-צבי, אורה ופרופסור יוסף שאלתיאל, סלמאן אלקרא, ציפורה ברנר, אירם סמואל, שרגא כהן, נינה מוקדי, טובה והניה מגל, פרופ' גילה בלס, גברי בנאי, יוסי סלמון, שלמה שבא, כרמלה רובין, מאירה גרא, חיים חפר, רחל שביט, חנה יוניצ'מן, עמוס כרמלי, גילה גבעון, ברברה סובקביץ, צבי תדמור, ובני משפחתו של איצ'ה ממבוש: אחיו אריה ממבוש, אחיותיו חיה אדמוב וכרמלה ינוב, ואחייניתו עדי ינוב.
לא ניתן היה לבצע פרויקט מורכב זה ללא סיועם של רבים וטובים: חברי כפר האמנים עין הוד, אבנר אזולאי מקרן ריץ, על המחקר והראיונות שקדו: גלית בן-עמי-ג'רסי, שולי לינדר-ירקוני, יצחק ג'בר, אלינור עשת ורבקה ארזי.
תודה מיוחדת לגברי בנאי, למארק שפס, לדדי ינקו ולאורלי רוטר על התמיכה, הסיוע והעידוד.
הפגישה
מרסל ינקו נפגש לראשונה עם איצ'ה ואביבה ממבוש בסוף 1947 בסטודיה – האולפן לציור בהנהלת יחזקאל שטרייכמן ואביגדור סטימצקי שנוסד ב-1945 וננעל ב-1948, ושכן במרתף בית אביו של סטימצקי. ינקו לימד שם קומפוזיציה במשך ארבעה חודשים. הוא הגיע בעקבות דרישת התלמידים למורה מרדני יותר מ"העולם הגדול". ינקו הביא את רוח דאדא ואת הקונסטרוקטיוויזם לסטודיה, שבו נטו יותר לכיוון אסכולת פריז. אביבה ואיצ'ה למדו שם. איצ'ה נחשב להבטחה הגדולה של הסטודיה. ביצירתו שאף להגיע לעבודת הצבע של סוטין והגיע להישגים מרשימים ביותר. איצ'ה נחשב לחביבו של סטימצקי שהעריך וקירב אותו מאוד. בסטודיה היה איצ'ה מהפעילים ומהמארגנים. אף שרוב הפעילות התקיימה בשעות הערב, יזם פגישות גם בבקרים והיה מאוד מעורב.(1) בעת שנפגשו היה מרסל ינקו בן 52, ואיצ'ה ואביבה בסוף שנות העשרים לחייהם.
איצ'ה ממבוש נולד בסַטָנוב, אוקראינה ב-1920, ועלה לארץ בגיל שש. למד במגמת החרטות בבית הספר הטכני "מקס פיין", הצטרף ל"הגנה" בתור חרט, ועבד בתעשייה הצבאית. בשנים 1952-1949 שהה בפריז. אביבה נולדה בארה"ב ב-1919, עלתה ארצה ב-1928, שהתה בפריז בין 1951-1950, ב-1952 וב-1953 השתתפה יחד עם מרסל ינקו בתערוכה הרביעית והחמישית של "אופקים חדשים". באותן שנים נשמר הקשר בין משפחת ממבוש וינקו בעיקר בזכות אביבה. ב-1953 השתנתה התמונה כשאיצ'ה ואביבה הצטרפו לקריאתו של ינקו והתיישבו בעין הוד.
החזון
בראשית שנות החמישים הועסק ינקו במחלקת המחקר והסקר באגף התכנון של משרד ראש הממשלה. בתפקידו היה אחראי על איתור פארקים לאומיים ותכנונם. חלק ניכר מזמנו הקדיש לשיקום ושימור מבנים ערביים שננטשו במהלך מלחמת העצמאות. כששימש חבר ב"ועדת המונומנטים" – הוועדה המשותפת למספר משרדים ממשלתיים ברשות האדריכל אליעזר ברוצקוס, שמטרתה היתה לקבוע את גורלה של יפו העתיקה – יצא למאבקו הגדול להצלתה. זאת לאחר שהתקבלה כבר ההחלטה להרוס את כל מבני אזור הקאסבה של יפו, שנותרה ריקה מתושביה ובמצב פיזי רעוע מאד. ברוצקוס העיד כי ינקו היה בין המעטים שהכירו בירושה הארכיטקטונית וההיסטורית רבת הערך שנשארה ביפו, ונזעם כנגד "נציגי כוחות ההרס" שדגלו במחיקת האזור. ראוי להביא ציטוט מדברי ינקו מתוך ישיבת "הוועדה לשימור מבנים בעלי ערך היסטורי, ארכיטקטוני ודתי ביפו העתיקה", שהתקיימה ב-28 בדצמבר 1950: "העיר המודרנית תל-אביב אינה יפה, היא אף מכוערת. ואם יש פינה אחת יפה – אל נא תהרס".(2) דברים אלו, אף שנאמרו בסערת רגשות, מצביעים יותר מכול על השינוי שחל בינקו המודרניסט בהגיעו לארץ, ובהשפעה הרבה שהייתה לאדריכלות הים תיכונית עליו. כאמן שללא ספק היה אמור להיות מחובר לתל אביב המודרנית, העדיף על פניה את הפנינה ההיסטורית שביפו. ינקו לא רק פעל בוועדות השונות אלא הביא את הדבר לידיעת הציבור וגייס אמנים ואנשי רוח למחאה. הפתרון שהציע דיבר על הפיכת האזור לרובע אמנים. ואכן רובע האמנים קיים עד היום ביפו בזכות מאבקו של ינקו. לאחר מכן יצא ינקו "להגן" על העיר העתיקה בעכו, רמלה, בית שאן, צפת וטבריה, יחד עם הקמת "ועדה עליונה למקומות קדושים והיסטוריים ומונומנטים בישראל".
בראשית שנות החמישים הגיע ינקו לכפר ערבי בשיפולי הכרמל. ינקו התרשם מיופיו של המקום ומחשיבותו ההיסטורית והבטיח למצוא דרך לשקמו. משלא מצא משקיעים להקים במקום בית מלון או ליישב אותו בעולים חדשים, חזר לחזונו להקים בו כפר אמנים, בדומה למודל שניסה ביפו. הוא פרסם מודעות באגודת הציירים והפסלים בחיפה, תל-אביב וירושלים וקרא לאמנים לבוא ולהתיישב. הוא גיבש את הגרעין הראשון ויחד עמו נאחז במקום. המתיישבים שיקמו את ההריסות תוך שמירה על אופיו המקורי של הכפר באופן הבנייה באבן מקומית ובאופי השחזור שנשאר נאמן כולו למקור. בפרוטוקול ועדת הפיתוח של עין הוד מ-1960 נקבע: "כל תכנון ובניה בכפר ובסביבתו וכן כל עבודות פיתוח חייבות להעשות תוך דאגה מקסימלית לשמירת הדמות הפיזית של הכפר, בתוכו וכן בהופעתו בנוף הסובב. דמות פיזית זו הנה נכס תרבותי-אמנותי וכן נכס-נוף השייך לכלל העם בישראל, ויש לשמרו מפני כל השחתה וסילוף, כשמורה". המקום הפך עם השנים לדוגמה לגישת שימור כוללת המתייחסת למכלול המרחבי כולו, ולא רק למונומנט זה או אחר או למייצג יחידאי של תרבות. כיום כשהמושג "רב תחומיות" מקובל כל כך, גישת השימור של ינקו הקדימה בהרבה את תקופתה.(3)
ההתחלה
אביבה ממבוש סיפרה כיצד הגיעה לראשונה לעין הוד בטנדר שארגן ישעיהו הלל (בעל בית החרושת לצבעים שאותו גייס ינקו להקמת עין הוד). בטנדר היו אמנים, סופרים ונציגים מקול ישראל שנענו למודעות שפרסמה אגודת הציירים בישראל בכל סניפיה בארץ. הבחירה בעין הוד הייתה פשרה בינה לבין איצ'ה שרצה לגור בגליל כשחזר מפריז. איצ'ה אמר בריאיון מ-1960: "הרעיון נראה לי אז יותר מדי פנטסטי, ואודה כי לא האמנתי בהצלחתו... שהיתי שם רק משום שלא היה לי מה להפסיד. חזרתי ארצה בחוסר כול, שוכנעתי על ידי ינקו למרות שפקפקתי בסיכויים". אביבה נסעה בטנדר, ראתה את המקום והתאהבה בנוף. כל אחד היה אמור לשלם עבור החברות באגודה. הסכום היה נמוך ולמרות זאת היה זה סכום גבוה בשביל אמנים.(4) "שלושה שבועות אחרי העליה נעלמו יותר משני שליש התושבים. כמעט אף אחד לא נשאר כי ראו 'שהמציאה' היתה יקרה – אמנם קיבלו בית בלי כסף אבל מהחורבה עוד היה צריך לעשות בית וזה לא זול..."(5) בכתבה מ-1963 אמרה אביבה ממבוש: "שנה שלמה הלכנו עם קומקומים להביא מי שתיה מקיבוץ ניר-עציון הסמוך... מים לרחצה דלינו מתוך הבורות... קשה היתה ההתחלה... שגעון חולף אמרו כולם... [כ]שאני נזכרת בימים ההם... יש לי סיפוק גדול: בכוחות עצמנו חוללנו את האמונה בנו..."(6)
עד היום הכניסה הראשית מובילה בדרך יחידה היישר למרכז הכפר. זאת, כפי שמעידה בתו דדי, בהתאם לרצונו של ינקו שכל אחד הנכנס לכפר יחוש את שחש הוא עצמו בביקורו הראשון בכפר. היא מוסיפה ומספרת כיצד נהג אביה לעמוד במרכז הכפר ולהצביע: כאן תהיה גלריה וכאן מסעדה.(7) כדי להגשים את החלום היה ינקו זקוק לעזרה. הוא זכר את איצ'ה ממבוש מימי הסטודיה ככישרון גדול וכביצועיסט, ובחר בו כאדם שיסייע לו להגשים את חזונו. יוסי סלָמון, אחד המתיישבים הקבועים הראשונים בעין הוד תיאר בצורה קולעת את הסימביוזה בין ינקו לאיצ'ה: "ינקו ראשו בעננים ואיצ'ה רגליו על הקרקע"(8).ינקו עצמו אמר: "מצאנו עשרים 'משוגעים', היה לי מזל שמצאתי את איצ'ה ממבוש, שנעשה אחר כך מוכתר הכפר, הוא עזר מאוד (הוא גם ידע עברית). הוא הביא חלונות ודלתות מכפרים הרוסים, והקמנו את הכפר".(9)
בשנים הראשונות היו רוב התושבים מגיעים רק לסופי שבוע. שלושה תושבים נשארו במקום באופן קבוע. איצ'ה סיפר בריאיון מ-1986: "ב-1953 היתה כאן עזובה. לגור קבע במקום זה היה טרוף. רק שלושה משוגעים גרו כאן, ואני אחד מהם. בלילה נדלקו בכפר רק שלוש מנורות ואני הייתי סופר אותן שוב ושוב. רציתי שיבואו עוד אנשים לגור כאן. מי היה מוכן לבוא?"(10)
בנייה ופיתוח
יחד עם החזון וראשית הגשמתו נותרה המלחמה היומיומית על הקיום, ולינקו היה פתרון גם לכך. כאמון על הרוח הקונסטרוקטיוויסטית האמין ינקו שהאמן אמור להתפרנס מכישרונו, ליצור בסדנתו יצירות מוזיאליות, אך לא לנטוש את האומנויות ובמקביל ליצור קדרה מצוירת קטנה ולמכרה בסכום השווה לכל נפש. טיפוחה של האומנות לצד האמנות היו בנפשו של ינקו, המודל שניסה להנחיל הוא של "אמן ארטיזן" – אמן שהוא גם בעל מלאכה. הוא ביסס אותו בעין הוד מתוך רצון לשלב בין האמנות הגבוהה לזו השימושית וליצור בסופו של דבר אמנות ישראלית עממית. הדבר השפיע גם על איצ'ה שבעקבותיו ראה באומנות שדה פעולה חשוב יוקרתי ומעשי, ועל אביבה שהמשיכה כל חייה בציור לצד עבודת קדרות. בריאיון מ-2004 אמרה אביבה: "ינקו אמר: האמן עומד וידיו מושטות כמו קבצן כל חייו, אני רוצה שאמן יחיה מאמנותו, למדו להיות אומנים כדי להתפרנס וירוצו אחריכם"(11).
כדי לממש רעיון זה יזם ינקו החל מאמצע שנות החמישים הקמת מערך סדנאות בכפר. בפרוטוקול אספה בכפר מ-1956 דיווח ינקו: "הסדנאות נשלמות והולכות ועוד מעט הן תהיינה מוכנות להפעלת הסמינרים... טרם הגענו לכלל הגשמתן של תכניות אלה ובעיקר קשה הדבר משום המצב הקשה בו נתונה המדינה. יתכן ונצטרך לא לחכות להגשמת הבטחותיהם של מוסדות ולהתחיל בכוחות עצמנו בהפעלת הסמינרים".(12) בסרט שנעשה עליו ב-1977 אמר ינקו: "לפני הכל בנינו במקום סדנאות. ולא היה צייר או פסל שלא למדו מלאכת אומנות כלשהי: קרמיקה, מוזאיקה, אריגת שטיחים וכיו"ב. חלמתי לבנות בעין הוד התחלה של אמנות עממית בישראל".(13) בתמלול של הקלטה מ-1977, בתשובה לשאלה מה הקשר שלו לסדנאות ומה הוא עושה יחד עם ממבוש, ענה ינקו: "הקשר של אבא לילדים שלו. אני בניתי את הכפר הזה, אני יסדתי את הרעיונות של המקום... בינינו לבין עצמנו לישראל אין אמנות עממית וכשיסדתי את עין הוד חשבתי שזה יהיה אולי התחלה... אני חלמתי לראות התחלה של אמנות עממית בישראל". ינקו שאף להקנות לאמן מקצוע נוסף הקשור במלאכת מחשבת, שממנה תיווצר בסופו של דבר אמנות ישראלית מקורית ומקומית.(14) איצ'ה פעל להגשמת הרעיון ובמקביל לקח על עצמו את ניהול סדנת הקרמיקה. יחד עם פיתוח הסדנאות פעלו השניים גם על בניית מערך קורסים והשתלמויות מרוכזות בכפר. רחל שביט ששהתה חודשיים וחצי בקיץ 1958 בקורס בעין הוד סיפרה על האווירה המיוחדת על אף התנאים הקשים (לא היו מים זורמים וחשמל, הלינה היתה על מזרני קש והמשתתפים נדרשו לשלם בעבור ההשתלמות). לדבריה, "ינקו היה 'פנטזיונר', איצ'ה היה יד ימינו והמבצע".(15) מאוחר יותר, ב-1971, נפתח בכפר גם בית הספר לאמנויות, שינקו היה נשיאו ויוסף שאלתיאל מנהלו, ושהכוונה בייסודו הייתה להניח "יסודות ראשונים לאמנות ישראלית מקורית".(16)
במקביל לפיתוח הסדנאות יזם ינקו הקמת גלריה בכפר שבה יימכרו יצירות האמנים. הוא הביא לכאן את אירם ויוחנן סמואל, מבעלי גלריה "מקרא סטודיו" שבתל אביב, שבה הציג ינקו תערוכות יחיד ב-1951 וב-1953. אירם סמואל זוכרת מפגשים עם ינקו ומשפחת ממבוש. לדבריה ינקו פנה אליה ב-1956 בהצעה לעבור לעין הוד ולנהל בה את הגלריה המרכזית. ביחד בחרו את החלל שישמש למטרה זו. המקום פעל תחת פיקוחה של ועדה אמנותית שנבחרה באספת החברים.(17) בריאיון מ-1963 נכתב: "הגלריה המשותפת – ראש וראשון ל'ענפי המשק' – בה מוצגות ארבע-חמש תערוכות כלליות בשנה, המזינות את קופת ועד הכפר ב-25 אחוז מהכנסות המכירה של יצירות צייריו, פסליו, קדריו, תכשיטניו ואורגיו".(18)
ובריאיון מ-1967 אמר איצ'ה: "יש לעודד יוזמה חופשית ותחרות, לפתוח גלריה שניה, ולהפוך את הסדנאות ויתר המבנים הצבוריים לאתרי ביקורים, כדי שיוכל התייר לראות בעין הוד מה שלא ניתן לו לראות בגלריה בתל-אביב: את האמן בשעת יצירתו..". (19) בחוברת שהופקה על ידי הכפר ב-1963 נכתב: "הגלריה – ראשיתה מחסן עלוב, בחדר ללא רצפה; ואילו היום הריהי אחד האולמות הנאים ביותר בארצנו לתצוגת יצירות אמנות ואומנות. במרוצת השנים נוצק גג ב'חדר הקשתות' ומדור זה הוקדש לתצוגה של מוצרי מלאכה, שנוצרו בסדנאות המשותפות והפרטיות".
הקמת עין הוד הייתה אמנם חזון של ינקו אך הדגם של מושבות אמנים החיים יחד ומתפרנסים מאומנותם לא היה חדש. לפי מספר עדויות המודל שאליו שאף ינקו היה ואלוריס (Vallauris), המכונה גם "הכפר של מאה הכדרים" – עיירה השוכנת בדרום צרפת בעמק מוקף אורנים, בין כרמים, עצי זית וטרסות של לבנדר. מגגות בתי העיירה מיתמר עשן תנורי הקרמיקה. את עיקר פרסומה חייבת העיירה לנוכחותו של פיקאסו שהתגורר בה בשנים 1955-1947 (20). גם איצ'ה בריאיון מ-1986 אמר: "עין הוד זה לווין של מה שעשו האימפרסיוניסטים מדרום צרפת".(21) ובכתבה של א' דולב מ-1963 נכתב: "טול את מפת ההתישבות והפוך בה, כפר אחרי כפר, לא תמצא לו אח ודוגמה. מין כפר 'אורגינלי' כזה, שבמקום לול ומחלבה, רפת ופלחה – ענפי המשק השיתופיים המקיימים את החברים הם סדנאות הקרמיקה והפסיפס, הגלריה והליטוגרפיה: כפר בו מתפרנסים החברים מיצירה אמנותית וקופת הוועד ניזונה ממכירת אמנות..."(22) עיון בפרוטוקולים מעלה כי יישוב הכפר באמנים ובאומנים היה נושא חשוב על סדר היום. בפרוטוקול מ-1955 אמר איצ'ה: אני מציע להכניס להצעת תקציב יישוב כמה משפחות באופן דחוף. משפחות של אמנים או אומנים, זה דבר משקי..."(23)
ייתכן שבשביל מרסל ינקו הקמת עין הוד הייתה הגשמה של התפישה הלוקאלית שבה דגל. באופקים חדשים, שינקו היה בין מקימיה הבולטים, היתה קיימת התלבטות פנימית בין הגישה הלוקאלית והאוניברסלית. זריצקי משך לכיוון האוניברסלי. ינקו יחד עם אהרן כהנא ויוחנן סימון דגלו בסינתזה בין השתיים. עין הוד היה תשובתו של ינקו לגישה הלוקאלית. הוא בחר מקום עם אפיונים מאוד מזרחיים והקים בו מרכז של יצירה וחיים.(24)
חילוקי דעות
המאמצים לבניית מקום חדש היו מלווים כל העת בחילוקי דעות ובמריבות. הכפר נחלק למספר מחנות. ינקו ואיצ'ה היו במחנה האחד ומנגד משה מוקדי, מיכאל גרוס, ישעיהו הלל ועוד. על מה רבו? על הכול. עיון בפרוטוקולים ושיחות עם המייסדים מציגים תמונה של ויכוחים אין סופיים ומאבקי כוח. בחלק מהפרוטוקולים אף הוזכרה מורת רוחו של ינקו. לדוגמא בפרוטוקול ב-5.5.1955 נכתב לאחר דיון בנושא בנייה ציבורית: "(אלדובי מסתכל על יאנקו) (ינקו מתמרמר)".(25) במונוגרפיה על מוקדי נמצא: "מוקדי, כפי שעולה מהמסמכים שבעיזבונו היה חבר ועד שלא חסך בביקורתו על מדיניות הניהול של הכפר... הכפר נחלק לשני מחנות – המחנה בראשות ינקו שאליו חבר איצ'ה ממבוש דגל בעידוד היוזמה החופשית בכפר – בניית מלון, גלריה נוספת והפיכת הסדנאות לאתר ביקורים. מוקדי התנגד למגמה זו, צידד בשימור אופיו השקט של הכפר ופרטיות היצירה...הוא גם התנגד להשתתף בבזארים שאורגנו בכפר".(26) איצ'ה עצמו סיכם את הנושא בקצרה בריאיון מ-1986: "אני מוקף ב-100 מיליון ערבים וב-40 ציירים"(27). ינקו מצא דרך אחרת לפרוק את תסכולו, בישיבות הוועד הסוערות נהג לשרבט את דיוקנאות חברי הכפר שיצאו נגדו בדמות חיות. שרבוטים אלו הגיעו אל איצ'ה ואביבה שמסגרו ותלו אותם בחדר השינה שלהם. רק שנים רבות לאחר מכן גילו מהן הדמויות המקשטות את קירות חדר השינה…
פרויקטים משותפים ינקו-ממבוש
קליר יניב אמרה בריאיון עמה כי "כל רעיון של ינקו הגשמתו היתה תלויה באיצ'ה", אך מאחר ונוספו גורמים אחרים וחילוקי הדעות בכפר גברו, הגיעו ינקו, אביבה ואיצ'ה ממבוש למסקנה כי ייקל יותר לבנות במקביל לסדנאות הכפר מערך יצירה משותף. לקראת סוף שנות החמישים ובראשית שנות השישים הקימה משפחת ממבוש מרכז למלאכת מחשבת ואמנות בשם "מרגלית עין הוד", שראשיתו בחדר קטן שלאט לאט התרחב, ובו ייצרו בשלב הראשון עבודות קרמיקה, לאחר מכן גובלנים ולבסוף הדפסים. האדריכל משה זרחי, ידיד נעורים של איצ'ה שיצר קשרים גם עם ינקו, היה שותף לרעיון השילוב שבין אמנות ואומנות, ובאופן מעשי סייע בקבלת הזמנות לביצוע קירות קרמיים למבני ציבור.(28) התכנון היה של מרסל ינקו והביצוע של סדנת ממבוש. קירות קרמיים מרשימים נוצרו עבור בית החולים "זיו" בצפת, תחנת הכרמלית בחיפה, אוניברסיטת חיפה, אולפן "מסדה" בבאר שבע ועוד. ייחודן של העבודות היה שהן אינן רק קירות קרמיים דו ממדיים אלא תבליטים. ינקו לא עשה רק סקיצות או פיסול בתבנית אלא פיסל בחומר באתר ממש. סלמאן אלקרא שעבד בסדנה סיפר על דרך העבודה המשותפת: "הייתה כימיה בין שני האנשים. ינקו היה עושה סקיצה ומתעקש על צבע מסוים שהיה חשוב לו, ואיצ'ה היה מתרוצץ להשיג את הגוון". לאחר מכן נבנתה סדנת האריגה. גם כאן נארגו שטיחים על פי סקיצות של ינקו. הם הקפידו לעבוד על פי מתווים שנעשו במיוחד ולא על פי ציורים קיימים. סדנת ההדפס שנפתחה לאחר מכן הייתה ייחודית גם כן. ינקו צייר ישירות על האבן ואיצ'ה הדפיס את הליתוגרפיות.(29) במקביל ניסו ינקו וממבוש לשחזר טכניקות ישנות שבהם עבד ינקו בתקופת "דאדא" כמו למשל הדפסים על גבס על שק שנקראו על ידם "דאדאליטים". היה זה תהליך ניסיוני והם הקדישו שעות רבות כדי להגיע לתוצאה טובה. בריאיון עם הזוג ממבוש מ-1973 סיפרו על תהליך היצירה, כשכל העתק שהודפס נראה כאילו היה האורגינל עצמו. "אנו מדרבנים את דמיונו של האמן" סיפרה אביבה, "יחד אנו מתאמצים להגיע ליצירתם של דברים חדשים".(30) כמו כן יצרו תבליטי נייר בנסיון לשחזר את יצירתו של ינקו "לבן על לבן", ותבליטי אלומיניום (שתוכננו בסדנת ממבוש אך בוצעו בפועל על ידי קבלן חיצוני). במסגרת הניסיונות נוצרו פסלי קרמיקה גדולים העשויים חוליות ומחוברים יחד לכדי קונסטרוקציה מעניינת.(31)
המוזיאון
איצ'ה ואביבה ממבוש העריצו את ינקו. בריאיון מ-2004 אמרה אביבה: "לא כל אחד זוכה להיות כל כך הרבה שנים ליד אמן ענק כמו ינקו".(32) השניים פעלו במשך השנים לקדם את ינקו. יזמו הנפקת מדליות, היו מעורבים בהזמנת חוקר האמנות הנודע פרנסיס נאומן שראיין את ינקו לכתב העת Arts, ויותר מכל בהקמת מוזיאון ינקו-דאדא. רעיון המוזיאון התחיל להתגלגל עוד באמצע שנות השבעים. כפי שסיפר משה זנבר, ינקו העלה את הרעיון לתרום את ביתו ואוסף של עבודות ולהפכו למוזיאון. אלא שאיצ'ה חשב אחרת. בריאיון מ-1981 סיפר ינקו: "איצ'ה ממבוש הוא משוגע. הוא אמר לי 'אני אעשה לך מוזיאון גדול".(33) איצ'ה שכנע את ינקו לתרום את הקרקע הצמודה לביתו ויחד עם אביבה, חברים ומעריצים של ינקו יצאו לגייס את התקציב הנדרש. אבן הפינה הונחה ב-14 באוגוסט 1981. התכנון והבנייה נמשכו כשנתיים. בריאיון שנערך עם ינקו בסמוך לפתיחת המוזיאון נכתב: "משוגע כזה חי ומתגורר בעין הוד, קוראים לו איצ'ה ממבוש... אצלו בבית, בארוחות צהרים וערב שהכינה אביבה, אשתו, התבשל כל העניין"(34). המוזיאון נפתח ב-23 ביוני 1983, בנוכחות נשיא המדינה חיים הרצוג. מרסל ינקו נפטר עשרה חודשים מאוחר יותר ב-24 באפריל 1984.
עין-הוד ודאדא
המשפט האהוב על מרסל ינקו היה שעין הוד היא למעשה האקט הדאדאיסטי הגדול ביותר שעשה מימיו. בריאיון שנתן לחוקר האמנות פרנסיס מ' נאומן ב-1982, בתשובה לשאלה האם הקמת עין הוד היה קידום רעיונות הדאדא משיב ינקו: "כמובן, יש קשר ישיר, חלומי להקים כפר אמנים מגיע מההתנסות שלי בדאדא בציריך, ראיתי שם שקבוצת אמנים העובדים יחד יכולים להיות הצלחה גדולה וכאן בכפר חשבתי להקים קבוצה דומה של אמנים צעירים ליצור תנועה חדשה לישראל".(35) איצ'ה חיזק רעיון זה בריאיון למקומון כלבו: "הרעיון שלו היה להמשיך את הדאדאיזם בצורה של מעורבות חברתית... רצה שהאמנות תשתלב בבניה, במלאכת המחשבת. רצה שהכפר הזה יהיה חלק מהחברה. שיקבלו ויתנו".(36)
למה איצ'ה ממבוש הפסיק לצייר
אביבה ממבוש המשיכה לצייר לצד יצירת עבודות קרמיקה כל השנים עד מותה ב-2004. איצ'ה הפסיק לצייר זמן קצר לאחר שהגיע לעין הוד. נשאלת כמובן השאלה מדוע איצ'ה ממבוש, שהיה הבטחה כה גדולה, הפסיק לצייר? בריאיון ל"כלבו", סיפר איצ'ה כי עסק בציור עד 1955. לשאלה מדוע הפסיק ענה, "כי אני לא מספיק טיפש ולא מספיק חכם בשביל להמשיך".(37) גדעון עפרת טען שאיצ'ה הפסיק לצייר לאחר הביקור בפריז וההכרה שלא יוכל לצייר כמו המייסטרים הגדולים.(38), ואיצ'ה בהומור, בחוברת "פחד יצחק": "איני מתחרט שעזבתי את הציור, שהאנושות תתחרט". ועוד נאמר שם מפיו של איצ'ה: "יצאתי לפריז כמו כל צעיר פרובינציאלי והייתי בטוח שאני כובש אותה. ואז ראיתי את ולסקז ורמברנדט ואחרים והבנתי מה זה ציור – ועזבתי".(39) קליר יניב טוענת שהמפגש עם ינקו נתן לו את ההצדקה להפסיק לצייר. בכתבה מ-1973 סופר על איצ'ה שהיה צייר וזנח את המכחול לטובת גובלנים והדפסים ואינו מצטער: "אני מאמין באמנות אבל כמו שפעם היה לאדם זנב והוא איבד אותו, כך גם עם האמנות והפילוסופיה הטוענת שהארטיזנה היא הפילגש של האמנות. היום הפכה הארטיזנה, האומנות, לאמנות בפני עצמה... אני מרגיש כעוסק במלאכה טובה".(40) אבל את ההסבר המעניין ביותר מספקות אחותו ואחייניתו של איצ'ה, הטוענות שאיצ'ה, בעל אופי של מנהיג, הרגיש שכאמן לא היה יכול להנהיג. לא היה לו מה לחדש. הוא רצה לעשות שינוי בעולם ולא חשב שיוכל לעשות זאת בציור. דווקא הקמת עין הוד והקשר עם ינקו היו הדבר האמיתי שאותו חיפש.(41)
אוסף ממבוש
במשך שנות ההיכרות הרבות אספו אביבה ואיצ'ה יצירות רבות של מרסל ינקו – חלקן רכשו, חלקן קבלו מינקו בתמורה לביצוע עבודות וחלקן היו סקיצות לפרויקטים משותפים. בריאיון ב-2001 אמר איצ'ה: "אני לא אספן, בשבילי תמונה אינה רכוש, הקשר שלי לעבודות אינו בגלל ערכן הכספי, איני מעריך אותן כהשקעה, קניתי חפצים שאהבתי".(42) האוסף כולל עבודות נדירות: קבוצה מיוחדת של עבודות משנות העשרים והשלושים, עבודות ארוטיות שמעולם לא הוצגו והרבה סקיצות ושרבוטים. איצ'ה עצמו התלונן על ינקו בהקשר זה בדברים שאמר עליו אחרי מותו: "כשאמרתי לו למה אתה דורש ממני מחירים יותר גבוהים ממה שאתה מקבל מגלריה רוזנפלד? רוזנפלד צריך להתפרנס מזה ואתה לא. הוא אמר".(43)
התערוכה מתחלקת לשני חלקים. בחלקה האחד מוצגות עבודותיו של מרסל ינקו בסדר כרונולוגי ובחלוקה לתת-נושאים. חלקה השני עוסק בפרויקטים המשותפים של מרסל ינקו ומשפחת ממבוש. מוצגות עבודות קרמיקה, הדפסים ועבודות אריגה. במכלול יצירתו של ינקו נדחקות בדרך כלל האומנויות לפינה. דגש הושם בתערוכה הנוכחית על פן זה בשל החשיבות הרבה שהייתה לנושא בעיני ינקו ומשפחת ממבוש, ובשל העובדה שהיצירות צמחו מתוך ידידותם העמוקה.
רעיה זומר-טל
אוצרת התערוכה
אביב –קיץ 2008
הערות
גדעון עפרת, הסטודיה: דור הביניים, בית האמנים, תל אביב, 1989; קליר יניב בריאיון
שנערך בינואר 2008; צבי תדמור בריאיון ממאי 2008.
רועי פביאן,"מרסל ינקו כמתכנן אידאליסט והמאבק לשימור יפו העתיקה", בתוך:
מרסל ינקו – אמן בינתחומי, יצירתו התכנונית והאדריכלית, הוצאת מרכז
הבאוהאוס, תל אביב, 2005, עמ' 11.
רעיה זומר, ושולי לינדר ירקוני, "מרסל ינקו משמר ומודרניסט", בתוך: אתרים,
רבעון המועצה לשימור מבנים ואתרי התיישבות, גיליון מס' 14, 1999, עמ' 2;
צבי אפרת, הפרויקט הישראלי – בנייה ואדריכלות 1973-1948, הוצאת מוזיאון
תל אביב, 2004, עמ' 439-438. הציטוט מתוך פרוטוקול ועדת הפיתוח של עין
הוד מיום 14.6.60, שנמצא בארכיון נינה מוקדי.
עמוס כרמלי, "איצ'ה ממבוש – 'מוכתר' עין הוד", הארץ, 4.3.60; לדברי חיה אדמוב,
אחותו של איצ'ה, היא הלוותה לו את הסכום הנדרש להרשמה. הקבלות המקוריות
המוצגות בתערוכה נשארו בידיה. ריאיון במרץ 2008.
אביבה ממבוש ז"ל, בריאיון עם שולי לינדר ירקוני, 6.2.2003.
א' דולב, "אורחי סוף השבוע ותושבי הקבע", מעריב, 28.6.63.
דדי ינקו, ריאיון במרץ 2008.
יוסי סלמון, ריאיון במאי 2008.
רחל אנגל, שיחה עם מרסל ינקו, "דאדא לא מת!", מעריב, 7.4.1982.
סמי מיכאל, "האיצ'יות של איצ'ה", כלבו 955, 14.11.1986, עמ' 25
דברים שאמרה אביבה ממבוש בסרט עליה, שערך עופר שפירא, חודשים מעטים לפני מותה
ב-2004.
פרוטוקול האספה הכללית מ-14 בינואר 1956.
גילה בלס, אפקים חדשים, תל-אביב, 1980, עמ' 55.
מתוך תמלול של סרט מס' 12, מ-8.3.1977. נמצא בארכיון בית ציפר, תל אביב;
וכן מתוך ג' שרון, "שיחה עם מ' ינקו", משא, 31.12.53, עמ' 10.
רחל שביט, ריאיון בינואר 2008.
הציטוט מתוך חוברת שהופקה ע"י הכפר ב-1963 לרגל חגיגות העשור.
אירם סמואל ניהלה את הגלריה עד 1966. מתוך ריאיון עמה בפברואר 2008.
א' דולב, שם.
אלי אלעד, "חזון ומציאות בכפר האמנים", הארץ, 24.1.1967.
Roland Penrose, Picasso: His Life and Work, London , 1958, pp 324-325; נושא ההשראה מוואלוריס הוזכר בראיונות עם גדליה בן-צבי ושרגא כהן, פברואר 2008.
סמי מיכאל, שם.
א' דולב, שם.
מתוך פרוטוקול האספה הכללית, 5.5.56, (ישיבת אחה"צ), ארכיון בית יד גרטרוד קראוס, עין הוד.
גילה בלס, עמ' 13-12. כן הוזכר הנושא בריאיון עם רחל שביט.
מתוך פרוטוקול האספה הכללית, 5.5.56, ארכיון בית גרטרוד, עין הוד.
אירית הדר, "משה מוקדי החיים והיצירה", בתוך: משה מוקדי (עורכים: יונה פישר ואירית הדר), תל אביב, 1999, עמ’ 259.
סמי מיכאל, שם.
ריאיון עם אדריכל משה זרחי, מרץ 2008.
ריאיון עם סלמאן אלקרא, פברואר 2008.
בלה אלמוג, "סימפוניית הצבעים באחוזת האמנות", ידיעות אחרונות, המוסף זמנים מודרניים, 12.9.1973.
ינקו ואיצ'ה לא הצליחו להתגבר על אופן החיבור של חלקי הפסל השונים, והם נותרו בסדנתו של איצ'ה עד שנתגלו על ידי לפני כעשר שנים. מאז מוצב אחד הפסלים באופן קבוע בתצוגת הקבע במוזיאון.
ראה הערה 11.
תמר אבידר, "מי שבא בא", מעריב, 1981.
תמר אבידר, "מוזיאון של אדם אחד", מעריב סופשבוע, 17.6.1983, עמ' 47-46.
Francis M. Naumann, ”Janco/Dada: An Interview with Marcel Janco”,in Arts, Nov., 1982, pp 80-86
סמי מיכאל, שם.
סמי מיכאל, שם.
גדעון עפרת, שם.
"פחד יצחק", חוברת שהפיק שלמה שבא ב-1995 לכבוד יום הולדתו ה-75 של
איצ'ה ממבוש, עמ' 7.
בלה אלמוג, שם.
כרמלה ועדי יִנוב בריאיון, מרץ 2008.
בריאיון מ-2001 עם שיר מלר ימגוצ'י, במסגרת כתיבת עבודה סמינריונית על אספנות.
יולי 21, 2008
מרסל ינקו,איצ'ה ממבוש - עין הוד
" מרסל ינקו ראשו בעננים ו איצ'ה ממבוש רגליו על הקרקע "
יוסי סלמון
היה לי מזל שמצאתי את איצ'ה ממבוש, שנעשה אחר כך מוכתר הכפר
מרסל ינקו
מרסל ינקו היה 'פנטזיונר', איצ'ה ממבוש היה יד ימינו והמבצע
רחל שביט
יש לעודד יוזמה חופשית ותחרות, לפתוח גלריות , ולהפוך את הסדנאות ויתר המבנים הצבוריים לאתרי ביקורים, כדי שיוכל התייר לראות בעין הוד מה שלא ניתן לו לראות בגלריה בתל-אביב: את האמן בשעת יצירתו
מכפר עם הילה של ניהיליזם ובלאגן, מסיבות פורים פרועות והמון חדוות יצירה זה הפך ליישוב קהילתי שדואג לגן ילדים, לגן משחקים ולמחזור בקבוקים
שולי לינדר ירקוני
אין פרנסה לאמנים כי אין ארטיזנטי. האמנות שואבת את כוחה מהארטיזנה וזו איננה. לכן יש ליצור אותה
קליר יניב
קליר יניב
יולי 20, 2008
עין הוד- מרסל ינקו, אביבה מרגלית, איצ'ה ממבוש
לטפס על הר גבוה ותלול
תערוכה
מוזיאון ינקו דאדא עין הוד
ביום שישי כ"ב בתמוז תשס"ח 25.7.2008
העבודות המוצגות בתערוכה הם מהאוסף הפרטי של איצ'ה ממבוש ו אביבה מרגלית
איצ'ה ממבוש אמר : מרסל ינקו ב עין הוד הוא כמו גוליבר בארץ הגמדים
יולי 14, 2008
עין הוד גן העדן האבוד
אירועי גן העדן האבוד יציינו את הנחת אבן הפינה "הרוחנית"- להקמתו של מרכז תיאטרון בעין הוד, על-ידי תיאטרון ארמא ועמותת ארטוספירה, שחרטה על דגלה את קידום התיאטרון בהרי הכרמל וצפון ארץ ישראל.
ארטוספירה –עמותה לקידום ופיתוח תיאטרון פיזי ותיאטרון רב-תחומי בהרי הכרמל בחיפה ובצפון ארץ ישראל
12.3.2007 עמותת ארטוספירה הוקמה בכפר אמני עין הוד כ"ב באדר תשס"ז
:ליסה ג'קובסון
תרבות הריאליטי משתלטת עלינו, מרחיקה אותנו מהאמת הפנימית שלנו וגורמת לניכור. אני רוצה לחזור לגן
העדן האבוד של התרבות. אני רוצה לחזור לתמימות של העבר, לפשטות ולמפגש הבלתי אמצעי בין אנשים. אני מאמינה שאמנות בכלל ותיאטרון בפרט יכולים ליצור חיבור בין אנשים, ובמיוחד אם זה לא עולה הרבה כסף
משתתפים
גיל בכר
ליסה ג'קובסון
אילת שדמון-פישר
גיל בכר
ליסה ג'קובסון
אילת שדמון-פישר
טליה ספרא
יולנה צימרמן
רון סנצ`ו גושן
רינת שטרנברג
רון סנצ`ו גושן
רינת שטרנברג
יובל רוט
דניאל דוורסקי
פיודור מקרוב
נעם רובינשטיין
דניאל דוורסקי
פיודור מקרוב
נעם רובינשטיין
יוני 27, 2008
Following Shabetai Zevi ( shabtai zvi )
Ne gjurme te Shabetai Zvi
Çdo ardhje e artistëve të huaj për të ekspozuar krijimtarinë e tyre këtu ka një histori që lidhet me Shqipërinë, me historinë, me tokën dhe me njerëzit e saj, me mirësitë apo dobësitë e tyre. Dy artistët izrealitë kanë lidhjen e vet me tokën shqiptare në Ulqin, qyteti i vjetër, një vend ku jetojnë edhe sot një komunitet hebre.
Nga Suzana Varvarica Kuka
Nadav Bloch dhe Nechama Levendel janë dy artistë izrelitë. Ardhja dhe ekspozimi i krijimtarisë së aristëve nga Izraeli ndodh për herë të parë në Galerinë Kombëtare të Arteve në Tiranë.
Çdo ardhje e artistëve të huaj për të ekspozuar krijimtarinë e tyre këtu ka një histori që lidhet me Shqipërinë, me historinë, me tokën dhe me njerëzit e saj, me mirësitë apo dobësitë e tyre. Dy artistët izrealitë kanë lidhjen e vet me tokën shqiptare në Ulqin, qyteti i vjetër, një vend ku jetojnë edhe sot një komunitet hebre. Nechama dhe Nadav, edhe pse në thellësi të brumit të tyre njerëzor qëndron edukimi me librat e shenjtë të besimit xhuish, u nisën drejt Ulqinit me një qëllim të pastër që të krijojnë duke ndjekur rrugën e bërë nga profeti Shabetai Zvi (1626-1676). Titulli i ekspozitës së artistëve izrealitë është “Following Shabetai Zvi”. Natyrisht që ardhja e një ekspozite ku përfshihet një pjesë e kulturës dhe historisë së popullit izraelit ka në figurën e saj, si element të parë stilin, e më tej të duhet të zbulosh temat dhe subjektet e veçanta të çdo sipërfaqeje të pikturuar nga Nedav apo objekti të ricikluar nga Nechama. Për të kuptuar në thellësi karakterin figurativ të saj në mënyrë logjike sugjeroj të nisemi nga titulli.
Përse “Following i Shabetai Zvi”?
Në mënyrë të natyrshme, kam idenë se çdokush do të lidhej së pari me fonetikën e tingullit që lë kjo shprehi. Më pas vështron vepër për vepër rrjedhojën e saj figurative duke tentuar të zbulosh terminologjinë e fjalëve që njëkohësisht është dhe tema qëndrore e ekspozitës, është frymëzimi i artistëve dhe impenjimi për të formuar pamjen e përgjithshme të saj. Fillon e kupton këtë, kur ata flasin rreth asaj pse janë këtu. Në maj në Ulqin e Shkodër dhe në ditët e sotme në Tiranë. Absolutisht ndjen lidhjet e historisë së Shabetai Zvi me shqiptarët në Ulqin nëpërmjet përshkrimeve të artistëve Nadav dhe Nechama. Ajo nis në thellësi të një kohe, gjatë udhëtimeve të shumta, duke i bërë të dy artistët të linin pikturimin e peizazheve të disa viteve më parë dhe të realizonin vepra që shpirtërisht dhe materialisht kishin lënë një ngjarje nga historia e popullit të tyre, në vendet ku hebrenjtë kishin lënë kulturën e tyre në mesin e një kulture vendase. Kështu të dy artistët gjejnë pika lidhëse të dy kulturave, më së shumti në arsyen morale se sa në atë të besimit apo zakoneve. Më pas ata konceptojnë dhe rifigurojnë veprat duke u mbështetur shpirtërisht në ngjarjen e profetit të tyre dhe materialisht në sendet dhe objektet e popullit dhe vendit ndërmjet të cilit jetoi. Së pari, ata kanë mësuar në historinë e profetëve të tyre rreth Shabetai Zvi, ku intriga e të cilësuarit për një kohë si profet i rremë, më pas i pranuar si një i tillë i vërtetë, bëri të përshkojnë udhëtimin e këtij profeti deri në vendqëndrimin e fundit të tij në Ulqin. Por historia e thënë, e thjeshtë, në ndjekje të këtij profeti nuk do të thotë asgjë më shumë e asgjë më pak për publikun e artit. Artistët kanë vendosur ta tregojnë atë në mënyrat që arti i sotëm pamor sugjeron. Ata janë munduar të etiketojnë si një element të veçantë energjinë, e cila mund të gjendet dhe ruhet në çdo send. Dhe në këtë arsye ata kërkojnë, për energjinë, në materialet e ndryshme. Ekspozita e tyre nuk shfren në kolore. Ata janë të kursyer dhe të befasojnë me burimin e energjisë gati monokrone, që ai misticitet i ruajtur në kulturën e shkruar, të pasur dhe antike hebreje është i vendosur dhe i paprekur në librat e Zohar dhe Kabbalah-s.
Punimet e Nadav Bloch (është artist autodidakt) përmbajnë tekste dhe lidhen me fuqinë që kanë gërmat dhe ngjyrat transparente dhe energjinë ndërmjet tyre. Në kulturën hebreje gërmat dhe numrat kanë lidhje të pazgjidhshme. Ato çlirojnë të njëjtën energji njohëse dhe informimi. Ata janë simbol figurativ i dijes. Vetëm nëpërmjet tyre mund të marrë, çdo izrealit nga librat e shenjtë dhe Kabbalah, misticitetin që rri brenda tyre. Gërmat e Nadav Bloch kanë konfigurim pamor. Ai dhe fonetika e tyre buron nga e njëjta forcë shpjeguese. Punimet që ai paraqet në ekspozitën “The Following Shabetai Zvi” janë të realizuara mbi materialin e thesit të xhutës (Juta, një bimë që rritet në Azinë Juglindore dhe përdoret për të bërë thasë transporti), që është një material i transportit të produkteve ushqimore kudo në botë. Nadav e përdor këtë material si simbol i lëvizjes së kulturës nga një shoqëri në tjetrën. Thasët i ka gjetur edhe në Ulqin. Subjekt i veprave të tij është pikërisht kombinimi i gërmave dhe fuqia shprehëse e tyre në kulturën hebreje. Ato rrinë të kompozuara ndërmjet disa pasqyrimeve të imazhit të objekte të gjetura në shtëpitë ku ka jetuar Shabetai Zvi. Figurat e objekteve dhe gërmave gjenden në mjedisin e pikturuar të pemës së jetës, që vjen si abstragim gjeometrik i pjesëve të Kabbalah-s.
Punimet e Nechama Levendel (e edukuar në shkolla arti) janë vepra në të cilat ajo ka vendosur frymën e saj dhe aktin artistik, meditimin dhe kohën krijuese. Të gjitha këto veprimtari të bashkëkohësisë së saj ndërthuren me frymën, prekjen dhe historinë që ruajnë objektet e ricikluara, duke krijuar një objekt të ri, pra veprën e artit. Ajo mban në brendësi, në thellësi, në padukshmëri këtë lloj bashkëjetese të frymës dhe prekjes së atëhershme dhe frymën e sotme të artistes. Sot ajo zgjedh objektin libër, të cilët i ka marrë nga njerëz në vendet që viziton. Në punimet e saj kombinon materiale dhe motive lokale. Objektet, librat janë zgjedhur, pasi janë përdorur nga njerëz të tjerë dhe tregojnë historitë që i lidhin me ta. Ekspozita është formuar me historinë e shkuar dhe aktin e ri artistik.
Nadav dhe Nechama kanë sjellë një ekspozitë të përbashkët. Punimet e secilit duken të ndryshme, por normalisht ata janë plotësisht të lidhur me njëri-tjetrin, pikërisht se baza e historisë, subjekteve dhe objekteve lidhet me shkrimet dhe librat. Gjithë të tjerat burojnë pas tyre. Ata vendosën të jetonin dhe të punonin në shtëpinë e Shabetai Zvi në Ulqin për dy muaj ku u ndihmuan nga një familje dhe një artist vendas. Këtu ata zbuluan historinë, subjektet dhe materialet për të krijuar veprat e artit. Ata aplikuan pranë Galerisë Kombëtare të Arteve në Tiranë që të ekspozonin artin e tyre. E kishin menduar prej kohësh një prezantim në Shqipëri, por prisnin të gjenin një histori hebreje të rëndësishme.
Nadav dhe Nechama jetojnë në Ein Hod (që dmth “Burim i bukur”) në koloninë e artistëve në malin Carmel Neer Haifa dhe po këtu kanë një projekt ku ftojnë çdo vit artistë nga vende të ndryshme për të marrë pjesë në simpoziume me tema dhe subjekte të zgjedhura prej tyre. Ein Hod filloi për herë të parë më 1953. Marcel Janco ishte themeluesi i tij dhe një prej iniciatorëve të DADAizmit, që pas Luftës së Parë Botërore lindi si një protestë e lëvizjes artistike.
Nechama dhe dhe Nadav kanë qenë të ndikuar pothuajse plotësisht në krijimtarinë e tyre nga rrethinat fizike të vendit ku kanë jetuar, por kanë 5 vjet që kanë filluar të kërkojnë burime të reja frymëzimi. Udhëtojnë shumë për të zbuluar kultura dhe lidhje të rëndësishme të popullit të tyre për veprat në vazhdim. Duke e ekspozuar veten ndaj komuniteteve të ndryshme, ata kanë zgjeruar kuptimin dhe besimin ndaj gjuhës universale të artit. Punimet e tyre reflektojnë një qëllim të qëndrueshëm për të mësuar dhe gjetur kuptimin e qenies sonë dhe të universit, në një njësi të vetme. Duke takuar fraksionet e fundit të kësaj të vërtete, e përdorin artin në kërkim të kuptimeve dhe shpjegimeve të reja të botës që ata zbulojnë. Arti i ka pajisur me një zhvillim konstant rrugët e bashkëveprimit. Në të njëjtën kohë ata ndikohen nga njohuritë që relatojnë se krijimi i universit nuk ka ende përgjigje. Këto kuptime dhe njohje të thella i kanë drejtuar në krijimin e disa punimeve të fundit kur përballen me çështje që lidhin të shkuarën me të tashmen tonë.
Nechama Levendel ka lindur në Izrael nga një nënë Yeminite dhe nga baba belg, i cili erdhi vullnetar për të shërbyer në Ushtrinë Izraelite gjatë Luftës për Pavarsi në vitin 1948. Nadav Bloch ka lindur po në Izrael nga prindër të cilët emigruan nga Lituania pas Luftës së Parë Botërore.
Cili është Shabetai Zvi
Shabetai Zvi (1626-1676) u lind në Smyrna të Izmirit. Udhëtoi shumë gjatë gjithë jetës. U cilësua profet i rremë gjatë shek. XVII prej disa rabinëve, për arsyen e personalitetit të tij dual, por shumë të tjerë e ndoqën pas. Në njërën anë ai studioi thellësisht Kabbalah-n që mund ta quajmë një libër në kuptimin e ngushtë, por që Kabbalah në kuptimin letrar do të thotë “marr në mënyrë të vetëdijshme mësime, njohuri”. Në kuptimin e gjërë ajo është pamja mistike e kulturës dhe historisë izrealite. Në tërësinë e saj ajo është një set mësimesh ezoterike, që mund të përcaktohen dhe si kuptimi i brendshëm dhe i fshehur i dy aspekteve historiko-tradicionalë, ku ndërmjetësohen shkrimet e biblës hebrejane dhe shkrimeve rabinike. Profeti fliste hapur dhe qartë në mbrojtje të terminologjisë së ligjit kabalistic, që me të drejtë quhet dhe ligji i zotit. Këtë ai e bëri deri në një farë kohe dhe deri në një moshë të caktuar. Më pas filloi të zbulonte anën tjetër të dualitetit të tij që lidhej me pjesën e tij të fshehtë të brendshme, duke e konsideruar veten një Mesia. Kjo situatë e re ia vështirësoi mënyrën e të jetuarit dhe të të shprehurit. Për arsye të vetëshpalljes Mesia, autoriteti i Sulltanit të kohës e dënoi me gjyq dhe i dha të drejtën të zgjidhte ndër dy vendime. Ai zgjodhi konvertimin në mysliman më 1665 nga vendimi me vdekje. Shabetai Zvi bashkë me një grup ndjekësish të teorisë së tij u surgjynos në Shqipëri, që nga 1666, pikërisht, në Ulqin, deri sa vdiq.
Suzana Varvarica Kuka
link :following shabtai zvi
יוני 04, 2008
Following Shabtai Zvi in Albania
Sot në orën 19.00 në sallën Nr.2të Galerisë Kombëtare të Arteve, prezantohet ekspozita “Folloëing Shabetai Zvi”, e dy artistëve izraelitë Nadav Bloch dhe Nechama Levendel. Artistët izraelitë ekspozojnë për herë të parë në Galerinë Kombëtare të Arteve në Tiranë dhe publiku shqiptar ka mundësinë e një premiere të artit izraelit të krijuar në ditët tona.
Sot në orën 19.00 në sallën Nr.2të Galerisë Kombëtare të Arteve, prezantohet ekspozita “Folloëing Shabetai Zvi”, e dy artistëve izraelitë Nadav Bloch dhe Nechama Levendel. Artistët izraelitë ekspozojnë për herë të parë në Galerinë Kombëtare të Arteve në Tiranë dhe publiku shqiptar ka mundësinë e një premiere tëartit izraelit të krijuar në ditët tona. Subjekti i ekspozitës “Folloëing Shabetai Zvi”lidhet ngushtë me frymëzimin për të bërë art, duke përfshirë në të ndjesinë dhe frymën e lënë nga profeti hebre Shabetai Zvi në periudhën e fundit të jetës së tij, kaluar në tokën shqiptare në Ulqin, ku u dënua dhe u syrgjynos prej autoriteteve turke, në mesin e gjysmës së dytë të shekullit XVII. Nadav Bloch ekspozon 20 punime në teknikën pigment mbi materialin thes i kafesë, të ricikluar në Ulqin. Nechama Levendel do të ekspozojë 23 punime pigment mbi objekte libra të vjetër, të gjetura në shtëpitë e banorëve të Ulqinit. Të dy artistët janë të njohur në vendin e tyre dhe kanë ekspozuar në Israel dhe në disa vende të tjera të botës. Ekspozita do të qëndrojë e hapur në Galerinë Kombëtare të Arteve nga data 6 -16 qershor 2008. a.m
Dy artistë izraelitë në gjurmët e profetit hebre, Shabetai Zvi/ Historia e njeriut që zotëronte shenjat dhe përfundimi i tij në kalanë e Ulqinit
Nadav Bloch dhe Nechama Levendel besojnë në shenja. Gjatë gjithë historisë që i bëri të realizonin veprat që sot do t‘i prezantojnë në një ekspozitë në Galerinë e Arteve ata kanë ndjekur shenjat. Ashtu si librat e shenjtë shkruajnë, Zoti të flet nëpërmjet tyre. Pasi përshkruan në vende të ndryshme të Evropës, ata u ndalën në Malin e Zi. Në kalanë e Ulqinit ata do të gjenin gjurmët e hebrenjve që u ndalën aty në shekullin XV, duke ndjekur pas atë që për ta ishte Mesi Shabetai Zvi. Ky burrë që tashmë librat izraelitë ia përshkruajnë portretin deri në detaje, ishte mjeshtër i zotërimit të kabalës. Kabala do të thotë të shohësh përtej shkronjave. Shabetai Zvi dinte të shihte përtej çdo shkronje, ashtu siç dinte të shihte përtej historive të shkruara në Bibël.
Në dhomën ku ai ndenji deri në ditët e fundit të jetës (Shabetai Zvi u kap nga turqit dhe u detyrua të transformohej në mysliman) dy artistët e njohur izraelitë u munduan ta përdornin historinë e tij për të shpjeguar shenjat e së tashmes.
Punët e realizuara ata do t‘i prezantojnë sot në një ekspozitë që do të hapet në Galerinë e Arteve më orën 10.00. Të dy artistët janë të njohur në vendin e tyre dhe kanë ekspozuar në Izrael dhe në disa vende të tjera të botës. Nechama Levendel rrëfen më poshtë diçka më tepër për këtë histori…
A mund të na flisni pak më tepër për veten tuaj?Ne jemi një çift, dy artistë që bashkëjetojmë prej vitesh me njëri-tjetrin. Jemi nga Izraeli dhe jetojmë në një koloni arti “EIN-HOD”, koloni e formuar nga një artist nga Rumania, i cili erdhi në Izrael pas Luftës së Dytë Botërore. 10 vitet e fundit ne kemi lëvizur në shtete të ndryshme, duke ndenjur 2-3 muaj në secilin prej tyre. Gjatë kësaj kohe ne mësojmë më mirë rreth kulturës së tyre dhe gjithnjë kemi përdorur elemente të ndryshme lokalë të zonave ku kemi ndenjur për veprat tona. Punët tona lindin nga idetë që na provokonin historitë që këto vende mbartin.
Atëherë Shqipëria është një ndër këto vende. Si u gjendët këtu?Ne mbërritëm këtu duke ndjekur Shabetai Zvi. Për izraelitët ai është Mesia i shekullit të 15. Ai ishte një njeri mistik, i cili praktikonte kabalën, e cila është sekreti i Biblës. Kabala tregon se fjalët nuk janë ato çfarë t‘i lexon, por ato çfarë fshihen përtej tyre. Shabetai Zvi zotëronte kabalën dhe ishte mjeshtër i zbërthimit të fjalëve. Germat kanë fuqi të ndryshme të njëjtë me kombinimin e disa letrave. Shabetai Zvi lindi në Izmir dhe ishte praktikues i kabalës që në moshën 15-vjeçare. Shumë hebrenj e shihnin atë si një lloj Mesie duke e ndjekur kudo ai shkonte. Ai filloi një udhëtim nga Siria në Egjipt pastaj u hodh në Evropë, duke u ndalur në Holandë, Poloni, Rumani dhe përfundoi në Ulqin.
Fama e tij filloi të bëhej e madhe dhe shumë njerëz vazhdonin t‘i bashkoheshin lëvizjes së tij. Në periudhën kur ai u ndal në Ulqin, ky i fundit ishte nën pushtimin e Perandorisë Osmane. Shabetai Zvi u kap nga turqit dhe sulltani i dha dy mundësi zgjedhjeje: vdekjen apo të konvertohej në mysliman. Shabetai Zvi vendosi të konvertohej në fenë islame. Ndryshoi kështu emrin dhe u bë një azilant në Shqipëri. Ulqini ishte cepi i fundit i Perandorisë Osmane.
Shabetai Zvi u vendos për të jetuar në Kalanë e Ulqinit, ku qëndroi derisa ndërroi jetë. Shumë hebrenj e ndoqën atë pas deri në Ulqin duke besuar në shenjat që ai njihte. Dhe sot në Ulqin gjen shumë familje me origjinë hebraike, të cilat kanë përfunduar aty pasi ndiqnin gjurmët e tij.
Me kalimin e kohës këto familje janë asimiluar nga shqiptarët duke humbur identitetin e tyre, por sërish pasardhësit e tyre e pranojnë se kanë mbërritur deri në Ulqin si pasojë e Shabetai Zvi. Paraardhësit e tyre e kanë ndjekur nga Izraeli deri në kalanë e Ulqinit prej së cilës ai nuk doli më asnjëherë.
Çfarë kërkonit të gjenit kaq shekuj më pas nga kjo histori?Ne patëm një ekspozitë në Mal të Zi. Drejtoresha e Institutit të Monumenteve na ftoi të shihnin sitet kulturore të këtij vendi. Kështu vizituam dhe kalanë e Ulqinit brenda së cilës ishte dhe një galeri. Gjatë vizitës në kala në një dhomë pamë në mur dy yje të Davidit. Dhe u habitëm nga ky fakt. Nga momenti kur pamë këtë shenjë filluam të bënim pyetje dhe të kërkonim më shumë informacione mbi domethënien e tyre. Ajo grua na tregoi të gjithë historinë e Mesisë. Ç‘është e vërteta të gjithë në shkollat tona në Izrael kemi mësuar rreth Shabetai Zvi, teorisë së tij kaq interesante, besimit në shenja, por nuk e kishim ditur përfundimin e tij.
Kështu na lindi ideja që në të njëjtin vend ku ai kishte jetuar për vite me radhë ne të punonim. Shumë familje shqiptare në Ulqin na ndihmuan duke na treguar më shumë rreth historisë së tij në këtë vend, gjë që na ndihmoi për të kuptuar shumë gjëra. Punuam për një muaj rresht në kala, pikërisht në dhomën ku Shabetai Zvi kishte jetuar duke u marrë vetëm me kabalën. Ne e përdornim historinë e tij për t‘u inspiruar për veprat që do të bënim. Ne lexonim çdo ditë Biblën dhe librin tonë të shenjtë “Zoa”.
Çfarë veprash realizuat gjatë këtij muaji?Punët e realizuara gjatë atij muaji do t‘i prezantojmë në ekspozitën këtu në Galerinë Kombëtare të Arteve.Nadav Bloch do të ekspozojë 20 punime në teknikën pigment mbimaterialin thes i kafesë, të ricikluar në Ulqin. Nadav punoi me thasë sheqeri, kafeje, ambalazhe të ndryshme tregtare për të shpjeguar se si gjërat lëvizin në botë nëpërmjet ambalazheve. Ai përdori ambalazhin e një malli tregtar duke përdorur të njëjtën lëkurë apo ambalazh për artin që ai propozon. Sigurisht që edhe në këtë punë të Nadav ai u udhëhoq nga shenjat, në të njëjtën mënyrë si kabalaja.
Ndërsa unë do të ekspozoj 23 punime pigment mbi objekte libra tëvjetër, të gjetura në shtëpitë e banorëve të Ulqinit. Mora libra të vjetër nga familje të ndryshme që kishin një histori. Dhe në faqet e këtyre librave shënova përshtypje të miat, sekrete, gjëra që ia thosha vetëm vetes. Pasi i shkrova brenda faqet, i mbylla këta libra me një lëndë plastike dhe libri tashmë është i transformuar në një tjetër gjendje, duke qenë përgjithmonë i mbyllur. Kështu libri kthehet në një lloj “skulpture të angazhuar” dhe brenda tij është historia e librit, origjinale e tij dhe sekretet e mia.
A mund të na flisni për situatën artistike në Izrael?Ka një variacion të të gjitha stileve, rrymave dhe disiplinave. Ka vend për gjithçka dhe mendoj se mënyra më e mirë është që të vini dhe ta shihni
sabetay sevi
Dönmeh
אפריל 29, 2008
אפריל 22, 2008
The golden calf, Ein Hod April 2008 עגל הזהב
The golden calf, Ein Hod April 2008
עין הוד - עגל הזהב
עין הוד עגל הזהב 2006
עין הוד עגל הזהב 2007
עין הוד עגל הזהב 2008
קישור:עגל הזהב
אפריל 19, 2008
אפריל 18, 2008
אפריל 16, 2008
הירשם ל-
רשומות (Atom)
