כפר אמני עין הוד Ein Hod Artists' Village

כפר אמנים עין הוד

יולי 29, 2008

שולי לינדר ירקוני כתבה על עין הוד

? עין הוד - להפוך 'שנור' לאמנות או איך מקימים כפר אמנים
כתבה: שולי לינדר ירקוני
בשנת 1953 נוסד כפר האמנים הראשון בארץ. על היוזמה חתום מרסל ינקו, אמן בעל שם וארכיטקט, שעבד אז באגף התכנון במשרד ראש הממשלה. ינקו השכיל לצרף אליו אמנים ואנשים להגשמת החזון שיש ליצור בארץ אמנות לצד אומנות, כדברי קליר יניב: "אין פרנסה לאמנים כי אין ארטיזנטי. האמנות שואבת את כוחה מהארטיזנה וזו איננה. לכן יש ליצור אותה". המקום שנבחר תאם את גישתו הרומנטית-משהו של מרסל ינקו אל הנוף הארץ ישראלי. לכאורה ניתן להגדיר את התעקשותו של ינקו לא להרוס שכונות ערביות או לקומם את הריסות הכפר הערבי כתפישת שימור חדשנית: התייחסות למכלול ולא למרכיב אחד או שניים של הנוף או המרחב הבנוי. אך כרבים מבני דורו ראה ינקו את חורבות הכפר הערבי רק בהקשר הנופי - הכפר הערבי כמייצג הנוף הישראלי הקדום. הנוף שביקש לשחזר, באמנות ובאומנות, ובשימור המכלול והמרכיבים שלו - אליו שאף לחזור אחרי אלפיים שנות גלות. דרך משקפיים אלה הסתכל על הכפר הנטוש עין חוד בבואו להקים בו כפר אמנים

מטרת מאמר זה היא לעמוד על המנגנונים שאפשרו את יצירתו של כפר האמנים והתפתחותו בעשור הראשון לקיומו, בהנחה שאין הדבר דומה לכלל מעשה ההתיישבות בארץ באותה עת. כפר האמנים עין הוד שונה מאוד מיישובים אחרים בארץ - בחזונו, בתפקיד שהיה לו באמנות הישראלית, ובמיתוסים ובנרטיבים הרבים שנבנו סביבו. גם סיפור הקמתו יוצא דופן ומיוחד שכן זהו כפר שנוסד יש מאין: לא הייתה תנועה מיישבת מאחוריו, הוא לא השתייך למועצה האזורית עד לשנות השמונים; לכן אופן התנהלותו והתפתחותו שונה משל יישובים אחרים בארץ, שהם פרי עבודתם המסודרת של המוסדות והתנועות המיישבות השונות

הרוח החיה והמעצבת את דמותו של הכפר הייתה אמנם של מרסל ינקו, אך מאחוריו עמד איצ'ה ממבוש, המוכתר הבלתי מוכתר של הכפר. בכוח החזון של ינקו, הקסם וכושר הביצוע של איצ'ה, התפתח הכפר והגיע למצבו היום. החיבור ביניהם הוא שהעניק לכפר את רוחו המיוחדת ואת האווירה הבלתי פורמלית שאפיינה אותו. החל באמנות ה"שנור" כאמצעי לפיתוח הכפר, דרך מסיבות פורים דווקא בפסח, וכלה ביצירת כלים רשמיים ומסודרים לפיתוח כמו גלריה מרכזית, סדנאות, בית ספר לאמנות ועוד.
? יש מאין - איך בונים כפר אמנים

רבות כבר נכתב על ההיכרות של ינקו עם אתרו של הכפר הנטוש עין חוד. השם עין הוד כבר היה קיים, והיו כאמור גם ניסיונות התיישבות ראשוניים שלא צלחו מסיבות שונות. בשנת 1953 הבשילו התנאים להקמת כפר האמנים שעליו חלם ינקו זמן רב. אולי כמו בתנועת דאדא - יצירתו של הכפר היא תוצאה של חלום שמלאו וחברו כל התנאים להגשמתו, גם אם המפעל נראה בלתי אפשרי בתחילת הדרך. מרסל ינקו, איצ'ה ממבוש וכל מי שהיו מעורבים פעלו בכמה מישורים על מנת להקים כפר אמנים בעין הוד

מבחינה חברתית הדפוס היה של "חבר מביא חבר". במהלך חורף 1953 יצא "קול קורא" רשמי מטעמה של אגודת הציירים והפסלים, שקרא לאמנים לבוא לרכוש לעצמם נכס בכפר האמנים. באותם חודשים של אביב וקיץ 1953 נוצר מנהג שבסופי שבוע הגיעו כל מי שרצו לראות את המקום. על החלוקה של הנכסים היו ויכוחים רבים: מי יקבל את הבית הטוב יותר, מי את החלקה הגדולה יותר, למי גינה גדולה יותר וכדו' כך התגבשה הקבוצה הראשונה של מה שיהפוך מקבוצת אמנים לחברי האגודה השיתופית עין הוד

ב-5.8.1953 נחגגה העלייה לקרקע של קבוצת האמנים הראשונה: "הייתה הרגשה של שממה, לא היו עצים, רק אבנים ובתים לא גמורים". כך נוצר גרעין המתיישבים הראשון בעין הוד: "אפילו שהיה ריק וקשה לבוא היה מאוד שמח. כולם נפגשו במאור פנים, לא בגלל אהבה אלא בגלל שמחת הבנייה והיצירה".מרבית חברי הקבוצה לא התגוררו במקום במשך השבוע אלא רק בסופי שבוע, חגים וחופשות, שכן היה עליהם להתפרנס, והפרנסה עוד לא הייתה מצויה בעין הוד. לכן המשיכו להתגורר ולעבוד בעיר, ובכפר נשאר במשך השבוע רק מספר מצומצם של אנשים
מבחינה תכנונית הדברים היו קצת יותר מסובכים, בשנת 1953 כבר נמלאה מכסת היישובים בחוף הכרמל. לכל יישוב הייתה "המשבצת" החקלאית שלו, גם אם היו פה ושם סכסוכים על גודלה או על גבולותיה המדויקים. כאמור, מרבית היישובים נבנו על האדמות החקלאיות ולא על אתרי הכפרים, ואלה נעזבו לחורבנם או שנהרסו בצורה מכוונת על ידי הצבא או גורמים אזרחיים. בראשית שנות החמישים הועברו מרבית האדמות שהיו באחריותו של האפוטרופוס לנכסי נפקדים לרשות קק"ל, ובמקרה של עין הוד היה מדובר בכל מטעי הזיתים והשטחים שמסביב לכפר הנטוש. הבתים הנטושים לעומת זאת היו שייכים לרשות הפיתוח שפעלה כחברה משכנת. בראשית 1953 פנתה לרשות הפיתוח בחיפה קבוצה של "הורים עובדים" בתור מועמדים להתיישבות באדמות עין הוד. במאי 1953 הודיע האפוטרופוס על החלטתו ליישב את חברי האגודה על אדמת עין הוד ולערוך אתם חוזי שכירות. הבתים (דווקא אלה שלא היו בגלעינו העתיק של הכפר אלא בשוליים) הוחכרו לאנשים שלא היו אמנים כמו אלכסנדר ראש, מנהל המוזיאונים בחיפה, רס"ן בראון ואחרים - קבוצת הורים עובדים או אגודת חרובים שאר אדמות הכפר היו בידי קרן קיימת לישראל או בתהליכי העברה. גם קבוצה זו לא התגוררה דרך קבע במקום אלא רק לפרקים, ואולי אפילו שכרו את הבתים מרשות הפיתוח למטרות נדל"ן. שתי הקבוצות לא היו ביחסים טובים והדברים הגיעו לכדי איומים וסכסוך משפטי שהסתיים רק בסוף שנות החמישים כשמצבן המשפטי של אדמות הכפר הוכרע והאדמות כולן עברו לידי קק"ל

החיבור בין קק"ל לראשוני הכפר נעשה בדרגים הנמוכים של אנשי השטח של הקרן, שנישבו בקסמם של מרסל ינקו ושל איצ'ה ממבוש כמו דוד רוזנפלד ממחלקת פיקוח והחכרה של קק"ל חיפה והצפון, שנטה חסד לרעיון של כפר האמנים. כנראה שגם הפנייה לאגודת הציירים והפסלים הייתה משום שקק"ל הייתה צריכה לעבוד מול גוף רשמי. לפיכך פנה מרסל ינקו לאגודה כדי שתוציא היא את התכתובת הראשונה ותהיה הגוף הרשמי שעומד מאחורי קבוצת האמנים, כצינור להעברת כספים והתייחסות חוקית כקבוצה עד לרישום האגודה השיתופית עין הוד. בהתחלה הייתה החכירה לטווח קצר - עד שיוסדרו כל עניני הקרקעות. משה ברק, אביבה פלינט (מרגלית) ואיצ'ה ממבוש היו הראשונים לחכור קרקע בעין הוד למטרות חקלאות ומרעה. למעשה עד שנת 1958-1957 לא הסתיימו בעיות הבעלות על אדמות הכפר. רשות הפיתוח המשיכה להחזיק נכסים בכפר ולהשכיר אותם, גבולות הכפר לא היו ברורים ומוחלטים, והיה ויכוח מתמשך עם ניר עציון על גודל החלקה של עין הוד. רק אחרי שהסתיים עניין הסדרת הגבולות ניתן היה להחכיר את החלקות לטווח ארוך ולהעבירן למעשה לידי אמני האגודה, כרכוש ציבורי שנרשם על שם האגודה

מכשירים לפיתוח כפר אמנים

אחרי שהסתיים השלב הראשון והיה ברור כי הכפר עומד וקיים, פנתה קבוצת האמנים לפיתוח הכפר על פי הבנתם. השנים הראשונות היו סוערות ובעייתיות. מכיוון שלא הייתה תנועה או ארגון מסודר מאחורי קבוצת האמנים הרי שכל פיתוח בכפר היה צריך לבוא מתקציב פנימי או מגיוס תמיכה של המוסדות השונים כמו סולל בונה, עיריית חיפה ואנשים פרטיים. הרוח החיה הייתה שוב של ינקו וממבוש, אבל הוויכוחים, העימותים והמריבות על הדרך לפיתוח הכפר היו חלק מהותי בחיי הכפר. מיכאל גרוס, קון, יהודה טרמו, ישעיהו הלל ואחרים התנגדו פעמים רבות למהלכים וליוזמות של מרסל ינקו מטעמים שונים. מוקד עימות אחר היו היחסים בין ינקו למוקדי ו"הקליקה" שלו בכפר

באותן שנים השכילו ינקו וממבוש, לצד הוועדים הנבחרים בכפר, לרתום לעזרתם את כל מי שאפשר, מכוח החזון שהציע המקום והקסם האישי. בראיונות חוזר תמיד המשפט "איצ'ה היה חבר של כולם". יחד עם זאת הבינו מהר מאוד את הצורך במינוי מנהל מקצועי לכפר - המזכיר. מי שניהל את ההתכתבויות והמגעים עם משרדי הממשלה היו לרוב מרסל ינקו, איצ'ה ממבוש ומשה מוקדי - שלושת האנשים החזקים בכפר

כבר בימים הראשונים לקיומו של הכפר התחילו יוזמות "הארטיזנה": "כשלא היה כסף לדברים אחרים היו כבר לוחות נחושת לייצור מאפרות וזה יצר אווירה חדשה. היה לינקו כישרון לחדש. תמיד עם רעיונות חדשים ויצירה. חיזוק בא לו מהדאדא, מחיקת ישן לטובת חידושים." את המאפרות המשיכו ליצור בסדנאות הכפר - קרמיקה, מוזאיקה, הדפס ותכשיטנות, לצד קורסים של משרד העבודה או של מורים פרטיים במהלך קיץ 1954. היו שטענו שעל הכפר לפעול להקמת אקדמיה, ולאו דווקא להקים בתי מלאכה שבהם יוכלו להתפרנס בעלי מקצוע במלאכת מחשבת. מוקדי היה סבור שיש לשים דגש על הסמינר והקורסים כי ייעודו של הכפר להיות נקודה שממנה תצא אמנות ישראלית. לכן הזהירו באספת הכפר מפני "פיתוח קבע את הסדנאות הנמצאות כיום במבנים בתוך הכפר או העתידות לקום בהם". סדנאות הקבע אמורות היו להיות חלק אינטגרלי של בית הספר לאמנויות ומלאכת מחשבת, הציר המרכזי של חיי הכפר, בשטח שיועד לכך מחוץ לשטח הבנוי של הכפר. רעיון אחר של ינקו היה להביא לכפר קבוצת צורפים תימנים שיחיו את האמנות היהודית המסורתית, ובמקביל ילמדו את האמנים. אבל בכפר הייתה התנגדות עזה לרעיון והטענה הייתה שגם התימנים יהפכו למודרניסטים ולכן אין טעם להביא אותו

כלי אחר הייתה הגלריה השיתופית המרכזית, חלון הראווה של אמני הכפר, שבה הציג כל אחד מחברי הכפר ואליה באו תיירים, מבקרים ופטרוני אמנות במטרה לקנות יצירות אמנות ישראליות. את הגלריה ניהלו אירם ויוחנן סמואל, מבעלי גלריה "מקרא סטודיו" שבתל-אביב. כמו במקרים אחרים, גם בפנייה לאירם סמואל הפגין ינקו את היכולת המעולה שהייתה לו בגיוס אנשים מפני שגלריה מקרא סטודיו בתל אביב הייתה מקום מפגש לרבים מעולם האמנות הישראלי הקטן באותם ימים. ינקו ואיצ'ה העריכו נכונה שהיא תהיה זו שתוכל לקדם את המוסד וליצור את השם ויחסי הציבור הראויים

רעיונות אחרים נועדו לגיוס כסף מיידי. כך למשל עלתה סוגיית מסיבות הפורים. האם לקיים את המסיבה ממש בחג או שאולי דווקא בפסח, ואז יוכלו למכור הרבה יותר כרטיסים; בזארים גדולים בפסח שיציעו למכירה מעבודותיהם של אמני הכפר, מס על בית האוכל המיתולוגי , שהיה מרכז החיים החברתיים של הכפר


במקביל נוצרו המסגרות הארגוניות לפיתוח הכפר כמו ההצעה של ינקו לארגון חוג ידידי עין הוד. הפנייה של איצ'ה לעיריית חיפה לתמיכה, הניבה את "ועדת האימוץ", שאפשרה את חיבור הכפר לחשמל, סלילת הכביש למרכז הכפר, הרחבת רשת המים המרכזית ובניית ברכת המים, והתקנת קשר טלפוני. הוועדה פעלה בימיו של אבא חושי ותרמה רבות לפיתוח הפיזי של הכפר ולכן נקראה הכיכר המרכזית כיכר אבא חושי. עזרה מסוג אחר היו הזמנות עבודה של עיריית חיפה מאמני עין הוד לצרכים שונים, והתמיכה של מחלקות העירייה "בכל הקשור לנשפים ולמפעלים נרחבים הנערכים בעין הוד"

ינקו ואיצ'ה ממבוש גם פנו לתורמים פרטיים כמו אפרים אילין, שהיה חבר אישי של ממבוש וגויס לטובת הכפר בפרויקטים שונים. אגודת "בני ציון" האמריקנית גויסה לטובת שיפוץ סדנאות ומבנים ציבוריים בכפר כמו בית הארחה לאמנים, ותרומה לבניית בית הספר לאמנויות שקם לבסוף רק בשנת 1971

את העשור הראשון של הכפר ניתן להגדיר כתקופת הביסוס. גיוס כספים, תמיכות ממשרדים ממשלתיים שונים כמו משרד העבודה, משרד החינוך, החסות של קק"ל ועיריית חיפה על הכפר, הפנייה לבני ציון, הגלריה המרכזית ומפעלים נוספים, שנעשו כולם בעקבות החזון של מרסל ינקו. ב-27 ביוני 1963 נפתחו חגיגות העשור של עין הוד. עין הוד הכריזה על עצמה "מדינה עצמאית וסוברנית", שגרירי מדינות שונות הוזמנו לבוא להגיש כתבי אמנה למוכתר הכפר איצ'ה ממבוש, ואפילו הונפק מטבע מיוחד לימי העצמאות. כל מי שנכנס לכפר בימי החגיגות אמור היה לשלם במטבע המקומי אחרי שהמיר אותו בכניסה לבזאר. על השטר חתמה נעה אשכול בתו של ראש הממשלה ושר הביטחון באותה תקופה. חג העשור היה זמן טוב לתנופה חדשה בפיתוח הכפר. החגיגות, בסיוע משרד החינוך והתרבות, כללו תערוכה גדולה של אמני הכפר ואמנים יהודיים מהתפוצות, מופעי מוסיקה ושירה וערב מחול באמפיתאטרון שהותקן בכפר. ההכנסות יועדו להקמתו של בית ספר גבוה לאמנות הציור והפיסול אשר "יבסס את מעמדו של הכפר כמרכז האמנות הישראלית ויסייע בעיצוב סגנון ישראלי ממש ביצירה הפלסטית העממית"

אחרי עשר השנים הראשונות

עשר שנים אחרי ייסודו ניתן היה לסכם ולקבוע כי כפר האמנים הפך מחלום למציאות תוססת וקיימת. אמנים שחיים דרך קבע בכפר, מוסדות אמנותיים ראויים ו"רוח המקום" (ה"אספרי") שכמוהו לא היה בארץ באותה עת. בעשר השנים הראשונות התפתח הכפר בשני צירים במקביל כששניהם משולבים זה בזה ומונעים מהחזון של ינקו

הראשון הוא היצירה האמנותית שנעשתה אמנם באופן אינדווידואלי על ידי האמנים אך נשענה על מערכת קואופרטיבית של הכפר כמו גלריה מרכזית, תערוכות ומנגנון שיווק בחוץ לארץ, סדנאות וקורסים, ובית הארחה לאמנים לצד אכסניה. כל אלה הם בבחינת "ההצדקה האמנותית" לקיומו של הכפר. גם אם הסדנאות לא עבדו לפרקים, גם אם בית ההארחה שנבנה בתרומת בני ציון מארצות הברית עמד ריק חלק ניכר מהשנה, וקשיים נוספים שעלו, הרי שבתום העשור מקומה של עין הוד בתור מרכז אמנותי יוצר נראה מובטח

הציר השני סביבו התארגנו החיים בכפר היו האומנות (ארטיזנה) וחיי היום יום. הניהול השוטף של חיי הכפר, פיתוח הכפר ומקורות הפרנסה , כמו גם קביעת דמותו הפיזית, היו נושאים שחברי הכפר עצמם טיפלו בהם החל ביוזמה וכלה במגעים עם הרשויות - ללא תיווך או עזרה של ארגון או תנועה מיישבת מאחוריהם
המקום - חורבות הכפר הערבי, שימש למעשה רק תפאורה ליצירה החדשה. תפאורה שונה לחלוטין מכל התיישבות ישראלית באותה עת. מכאן שהחיבור בין המקום, הווי התקופה ושני צירי ההתפתחות של הכפר הם שהביאו ליצירת הרוח הייחודית והלא רגילה של כפר בוהמייני, שאפשרה חופש ליצור ולחיות
כתבה: שולי לינדר ירקוני עין הוד

שולי לינדר ירקוני הינה אחראית ארכיון עין הוד, כותבת מאגרי מידע היסטוריים עבור רשויות וארגונים שונים, מורת דרך מוסמכת ומידענית המתמחה בחוף הכרמל וחיפה. עבודת המ"א שהגישה לחוג ללימודי א"י בחיפה עסקה בנוף התרבותי של
הכפרים הערביים בחוף הכרמל
להמשך הכתבה במלואה
-----------------------------------------------------------------------------

אין תגובות:

Babushka babaluba kriva palanka macedonia

google-analytics

s


View My Stats

f

free counters

counter

count