א. ישראל של שנות החמישים התבוננה בזלזול במודרנה האמריקנית וראתה בה בן ממזר ועלוב של אמנות אירופה, בעיקר של צרפת. בתל־אביב טרם הבינו את עומק המהפך האמנותי שחל במהלך שנות הארבעים. רק במחצית שנות השישים התחילו להבין זאת. אך אז כבר היה הדבר מאוחר מדי בהקשר ליצירתו של בצלאל שץ.
ב. בצלאל שץ לא זכה לברכתו של יוסף זריצקי (1985-1891), הכהן הגדול. ללא ברכה זו מעטים סיכויי ההצלחה של אמן ישראלי בשנות החמישים ואילך. מה גם שבצלאל שץ נמנה (יחד עם רעייתו, לואיז) עם ראשוני המתיישבים בכפר האמנים, עין־הוד, זמן קצר לאחר היווסדו ב־1953, משמע, הצטרף למרסל ינקו (1984-1895), יריבו האמנותי של זריצקי.
ג. הקשר ההדוק בין בצלאל שץ לבין הסופר האמריקאי הנודע, הנרי מילר, אפשר שנתפש כאן כחסות ספרותית מדי, אולי גם כ"פרוטקציונריות" של קרוב־משפחה. ההפשטה הישראלית של שנות החמישים ראתה ב"ספרותיות" תואר גנאי, ועל נקלה יכולה הייתה לדון את אמנותו של בצלאל שץ כ"אילוסטרטיבית" (ואמנם, בצלאל שץ לא חדל ליצור ולהציג איורים, בצבע וברישום, לספריו ולסיפוריו של מילר)
קישור לכתבה במלוה: בצלאל שץ
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה