האמן צבי לזר סיים בימים אלו כתיבת רומן ימי המשתרע על תקופה של 70 שנה.
ה ס י ר ו ב לפרידה קשה להאמין, אבל דרור קרטה לא בגר את "המדרשה". האמן הזה, יליד 1965, הפוסע בבטחה בנתיבי ה"דיקט" שבמסורת רפי לביא, האמן הזה שמצמיד גזרי וקרעי לבידים דרור קרטה הוא "עורב לקחן" שאינו בוחל בשום "מזון": הוא מלקט מכל הבא ליד – מהרחוב, מפח האשפה, מבתים נטושים, מבסיס צבאי עזוב, משפת הים, משוק סבו היה "ג'נקיסט", הוא מספר. בילדותו, נהג לבוא אל הסבא ויחד עמו תר אחר "מציאות" במחסן. "'זבלן' הוא שמי השני", הוא מגלה בחיוך. באותן שנים של יָלדות בילה הפרוידיאנים ידברו על נפש התינוק הממאן לומר "הן" לחומרי העולם המתפרקים; התינוק הממאן להיפרד מהאחדות הראשונית, הרחמית, עם האֵם. הסירוב להתבגרות ולהַסְכנה לעולם שם בחוץ. כלום זהו העולם הקסום, אותו גן עדן אבוד, שאותו מבקש דרור קרטה בין קרעי הארון ושברי הממשות? כך או אחרת, קרטא בא אל עולם המתפרק בין שייריו וקרעיו. המיחברים שלו מאחדים בתהליך אינטואיטיבי דינאמי את גב הארונות עם פסי דיקט שסועים, צרים וארוכים, הצולבים האחד את משנהו, ועם גופים וצורות אחרים. יצירתו נבנית מתוך עצמה: שכבות צבע וקו של מערך דיקטי אחד נמשכות ומתפתחות עם כל הדבקה נוספת של קרטונים וניירות (או דיקטים נוספים). גווני העץ חשופים, הלבן ה"מסויד" והנוזל מאחד את הריבוי החומרי ביחד עם שרבוטים פורצים במכחול ובעפרון. קרטה מדביק, ממסמר, מבריג, חומריו שומרים על גולמיותם התוקפנית והמחוספסת המקורית, אך האמן כמו כופה עליהם חברותא ידידותית. הוא, שמסרב להיפרד מהאתמולים, מסרב בעצם לכל הפרדה. ובל תטעו: האנרגיה היוצרת נראית אגרסיבית, קומפולסיבית, חסרת סבלנות, שלא לומר בהולה, אך התכלית היא האיחוי, ההשקטה, ההאחדה, "אהבה" בלשונו של אפלטון; ואם תרצו, מעשה "תיקון" של "הכלים השבורים" (סוף כל סוף, עסקינן באמן שהחל דרכו בציורי צדיקים ובהשפעת ציור יהודי דתי בנוסח הגלריות של צפת). נדגיש: הכאוס הוא נקודת המוצא. קרטה אינו מתערב בנתוני הכאוס: אין הוא משנה את תגזיר העץ המלוקט, אינו משפר את צורת החפצים, גם כשמדובר בדף מחברת חשבון המסומנת בנוסחאות, או ברפרודוקציות לסוגיהן, או בניירות העתקה ("קופּי") וכו'. אמנותו של קרטה צומחת מקרקע החורבן, ההרס, השבר, ההתפרקות, ומתוך המאמץ לאחות ולרפא, וכל זאת תוך הטמעת ליריות וחוש אסתטי מעודן. לכן, "דלות החומר" של קרטה היא, לא פחות מכן, אמנות מקסימליסטית, אשר ריבוי חומרים, ריבוי סגנונות וריבוי מבעים מסגירים את השתעבדותו של האמן לעקרון הריבוי כעקרון נפשי עמוק. שהרי,עניין לנו ביוצר בעל "אלף פנים", יוצר שופע שיצירתו משתרעת על פני שדות שונים של ריאליזם (חודשים ארוכים התמחה קרטה ברישום אנטומי שבהשפעת ליאונרדו), של הפשטה לירית, סוריאליזם, "ניאו-פופ", אובייקטים כמו-מושגיים ועוד ועוד. ניתן לומר, שכלל יצירותיו הרבות והשונות כל כך של קרטה בוראות יחדיו את האסמבלאז' הגדול שלו, מפעל חייו. בהתאם, ספרי הרישום שלו (וקרטה הוא רשם משובח!) מלאים במתוות פיגורטיביים סוריאליסטיים שבסימן מין ואלימות; עבודות נייר קולאז'יות שלו משלבות צילומים היסטוריים של ארץ ישראל עם דפי חוברת של שרטוטי מצלמות (שתורגמו בידי קרטה לטנקים) המשולבים בכתמיות לירית מופשטת. כך גם קורה, שבתערוכת יחיד במוזיאון "ינקו-דאדא" בעין-הוד הציג קרטה ב- 2000 אסמבלאז'ים ברוח "דאדא", ואילו בתערוכה קבוצתית בנושא "עירומות" (בית האמנים, ירושלים, 2009) הוא מציג שלושה ציורים פיגורטיביים ליריים. ריבוי, תמיד ריבוי. לחוד וביחד: ציורים ריאליסטיים דקדקניים של דיוקנאות (עצמיים ואחרים) משודכים עם אסמבלאז' של לוח-ירי למרגמות, עם ציטוטים פורנוגראפיים, עם סימונים מופשטים ספונטאניים, ועוד ועוד. וכתמיד, המאמץ לזיווג כנגד עקרון ההפרדה. מה שמסב את תשומת לבנו לדואליות המין והאלימות (מלחמה, על פי רוב) שביצירותיו: מיניות פורנוגראפית, בלתי פריונית, המיוצגת על ידי דמויות עירומות בודדות על פי רוב: דרור קרטה בא אל הבדידות הבלתי פריונית במאמץ להפרותה, לזָווגה זיווג המוליד אמנות, כאותו ארוס אפלטוני מ"המשתה", שהוא רוחני ופריוני בה בעת. לא, אל תבקשו אחר הגיון פנימי "נרטיבי" של רצף הדימויים. אל תתורו אחר אחדות הנושא ברמת המסמנים. לא, כי נושאו האמיתי של קרטה הוא עצם הריבוי ועצם המאבק הפּרומֶתֵאי בכאוס, העימות עם האנטי-אמנות, הדיסהרמוניה והכיעור, והכפייה שהוא כופה על כל אלה, כפיית האמנות והיופי, שם על גבול התוהו ובוהו. שדרור קרטה הוא אמן אקולוגי, אלכימאי של שנות האלפיים, הגואל את הפסולת של הפרשות החברה הקפיטליסטית בבחינת "מאשפתות ירים אביון". לכן, אל תחפשו ב"דלות החומר" המקסימליסטית של קרטה את החוצפה הצברית/ילדותית, אף לא את אישור החירות שבסגנון רפי לביא. אלה אינם העיקר. כי דרור קרטה יוצר אקט של ריפוי עולם, שהוא, אולי, גם אקט מתמשך של ריפוי עצמי: פציעתו הקשה בתרגיל צבאי ב- 1985 וריטוש רגלו, לא זו בלבד שהטרימו וכוננו את פנייתו לאמנות, אלא שהציבו אותו מול העולם כמי שפוגש יש מרוטש, קרוע ושבור, ששומה עליו – האמן – לרפאו. האמנות כריפוי וכרַפָּאוּת – רסטורציה – הדבקת השברים של שרידי העבר. דרור קרטא מרַפֵא; דרור קרטא מתרפא. רגלו האחת בשבר, רגלו השנייה בשלם. הוא, שבקר אחר בקר נכנס לסטודיו ותוהה – "היקומו העצמות האלה?", יודע בתוך-תוכו: אין אמנות שלֵמה יותר מאמנות שבורה. Link to : DROR KARTA 
זה לזה במסורת יהודית לוין המוקדמת, האמן הזה שמרבה לנקוט בשרבוטי עפרון, בנזילות צבע, ב"סיוד" לבן ובקולאז'ים של ניירות במסורת לביא-שלזניאק-גרבוז, - האמן הזה הגיע אל "דלות החומר" בדרכו שלו, באוטו-דידקטיות ובתוקף אישיותו. כי דרור קרטה הוא homo eklektos , אדם מלקט, מין "מתקין מאלתר" שבמסורת "החשיבה הפראית" של קלוד לוי-שטראוס: "העולם המנחה אותו הוא להסתדר תמיד בעזרת 'האמצעים שתחת היד'; עולם זה הוא אפוא קבוצה של מכשירים ושל חומרים שתמיד היא סופית, ושאין בין איבריה מכנה משותף של סדר או של כוונה [...]. תכולתה הצטברה באקראי לפי ההזדמנויות שנקרו למתקין-שידו-בכל לחדש או להעשיר את המלאי, או לכַלְכֵּלו משאריות של חומרי בנייה וגרוטאות שנאספו ממבנים שנהרסו." ("החשיבה הפראית", ספריית פועלים, תל-אביב, 1973, עמ' 30)
הפשפשים - - - התמקמותו מאז 2006 בלב שכונת פלורנטין בדרום תל-אביב, בינות לערימות הפסולת של בתי המלאכה, מזמנת לו "מזון" בשפע, שלא לומר נמיכות קומה אסתטית שממנה ימריא דרור אל שמימיו. כן, ישנו מין זן שכזה, זן של אמנים מלקטים. אלה הם יוצרים מהעידן שלאחר ה"פופ-ארט", הנגועים בצורך בלתי נשלט לאגור חפצים מושלכים, שבורים וכו'. כל אלה הם מושאים שידעו חיים יפים ושבקו, משנזרקו לאחר שימוש או מחמת קלקול והם שרועים להם כגוויות אין-חפץ-בהם בשולי הכרך, עד בוא ה"מלקטים" (שבטרם אנשי התברואה העירונית) – מיכאל דרוקס (המוקדם) בלונדון, זיוה קרונזון בניו-יורק, צבי טולקובסקי במחנה פליטים ביריחו, דרור קרטה בכל מקום, וכיו"ב – ואוספים את ה"מתים" אל ביתם כמי שאוגרים במחילתם מזון לימים יבואו. עסקינן אפוא בליקוט של "גופות", באיסוף "רליקוויות" – שרידים חסרי חיים העונים, מן הסתם, לצורך נפשי עמוק להיות בקשר עם המתים. ובמילים אחרות: הקושי להיפרד.
רבות ב"הרי גרינטל" – גבעות כורכר שליד נתניה, עיר ילדותו, שם הושלכו שפכי פסולת, בהם היה מפשפש, דולה מה שדולה ומביא הביתה. והחל אוסף חפצים ישנים – קופות קק"ל, ענתיקות וכו', משמר אתמולים, מסרב להיפרד. עד היום. בעין-כרמל, הסמוכה לביתו שבעין-הוד, מחזיק דרור קרטה "קונטיינר" ושני מחסנים הגדושים בחפצי "ג'אנק" למיניהם, חומרים בהמתנה: אבני-רחיים, כדים ישנים, שערים, סורגים, תנורים, מרצפות, כרזות ישנות, "ישראליאנה" לסוגיה, ומה לא. אך, יותר מכל, יאגור את פיסות הלביד: הוא, שעבד עם תום לימודי הגרפיקה שלו (ויצ"ו-חיפה, 1992-1988) בעיצוב רהיטים, נמשך יותר מכל אל לוחות פגומים של מחיצות ואחורי ארונות. "משהו בגב של הארונות מאד מושך אותי", הוא מודה, וכמו מסגיר משיכה ילדותית אל העולם הקסום המסתתר מאחורי ארונות או בתוכם.
| תערוכת "הספרים האסורים" – כתבים שנאסרו לפרסום במהלך ההיסטוריה, נפתחה בבית האמנים בחדרה |
| בבית האמנים בחדרה נחנכה תערוכת "הספרים האסורים", בהשתתפות אמנים מובילים מכל הארץ. התערוכה מתקיימת בשיתוף מנהל בית האמנים הצייר אנטון בידרמן ומנהלת רשת הספריות העירונית סיגלית עמיאל, ואוצרת אותה רות בלר-ליובין. בלר-ליובין: "'הספרים האסורים' הם רשימה של כתבים שבמהלך ההיסטוריה נאסרו לפרסום, הוחרמו ונשרפו. מאות ספרים, שהיום מפארים ספריות ברחבי העולם, סולקו מהמדפים כי לא התאימו לדעות של משטרים אפלים. "ברבות השנים הפכו 'הספרים האסורים' לקלאסיקה ספרותית במדינות נאורות ומחבריהם זכו בפרסי ספרות יוקרתיים ובכללם פרס נובל. האמנים המשתתפים בתערוכה מציגים באמצעים של צורה וצבע את רעיון חופש הביטוי וכבוד האדם". ראש עיריית חדרה חיים אביטן שפתח את התערוכה אמר כי "לאורך כל ההיסטוריה השתמשו משטרים אפלים וחשוכים באקט הפסול של החרמת ספרים ושריפתם, רק משום שהובעו בהם דעות, רעיונות וחלומות של אור ולא של דיכוי ואפלה. לדבריו, התערוכה נולדה על רקע הצורך להנחיל את חשיבותם של חירות מחשבתית ושל חופש הביטוי, של מתן דרור לדמיון והגנה על זכותו של כל בן אנוש לחרות וחופש בחייו". |
חדשוות עין הוד פרויקטים וארועים
גלריה לבנדל – בלוך
הזמנה
יום שבת 2.5.2009
בשעה 12:30 פתיחת תערוכה
אמנים אורחים בעין – הוד
תמרה נדליקוביץ ווקשא – סרביה
מרקו ווקשא – סרביה
ווהידה נימנבגו הסנג'יק - מונטנגרו
דברים : הפסלת דינה מרחב
נשמח לראותכם
נחמה לבנדל – נדב בלוך
Tel - 00972 544 546530
Tel - 00972 546 456530
עבודתו של בועז טל בולטת ומוכרת בשדה הצילום והאומנות שנים רבות ומתוך התערוכות הרבות הוצגו לאחרונה עבודותיו בתערוכה צק פוסט-שנות השמונים במוזיאון חיפה לאומנות. התמונות המצולמות הן של סצנות בהן לוקחות חלק בנות המשפחה שסבבו אותו ביצירתו עד מותה של זהבה אשתו לפני שנתיים. הדימויים מושאלים מהקנון של הציור האירופאי מימי הרנסאנס ואילך. משחק התפקידים והאווירה בבית מבוימים אך נוצר מתח מתעתע בין התוצאה הצילומית האלגורית והדרמטית לבין המחשבה על ואפילו החדירה לתוך חיי המשפחה, בה מורשה הצופה להתבונן. בעבודותיו מן השנים האחרונות חל מפנה: הנושאים והצבעוניות מסמנים תחילתו של פרק חיים חדש בחייו וביחסו לצילום.
פתיחה תערוכה זוכי פרס שר התרבות המדע והספורט
יום שישי 1.5.09 ב 11:00
משכן לאמנות עין חרוד
פרופ' בועז טל
אמן, אוצר ומרצה בכיר לאמנות.
חי ויוצר בכפר האמנים עין הוד ובתל אביב.
פרופ' בועז טל הינו אמן, אוצר ומרצה בכיר לאומנות ועיצוב, בעל תואר שלישי (דוקטורט) באמנות ועיצוב, דיפלומה בקולנוע וטלוויזיה, ותואר ראשון במתמטיקה.
בועז טל הינו אמן, הפעיל בשדה האמנות משנות ה-80, אצר תערוכות מוזיאליות, הציג עבודותיו ביותר מ-170 תערוכות בארץ ובעולם, ביניהן תערוכות יחיד בקלן, גרמניה. אדינבורג, סקוטלנד. ימאגולוסיס-פורטו, פורטוגל. ניו יורק. מוזיאון ישראל, ירושלים. מוזיאון תל אביב לאמנות, מוזיאון לצילום בדנמרק ועוד.
שימש כראש המחלקה לצילום וידאו במכללת ויצ"ו חיפה, כראש המחלקה לצילום במדרשה לאמנות, כמפקח ארצי מטעם מה"ט, וכדיקאן בית הספר לעיצוב, במכון הטכנולוגי חולון.
